מעולם אנשי שם אשר שָׂמוּ פניהם להתבונן וְשׂוֹם שֵׂכֶל ולהביט נפלאות תמים דעים במציאות גרמים נצחיים ונפסדים, קישורם וסדרם נתנו מרועה אחד, הביטו לראות האמנם יאות למלך הכבוד ממכון שבתו השגיח אל עני ונכה רוח אשר אין לו שחר.
אך הנה אלהינו זה הגיד לעמו במופתים שכליים כי חידש עולמו וברא כדמותו בצלמו לתת כבוד לשמו את המין האנושי, ואל זה יביט להחיות לב יודעיו יראיו ואוהביו עושי רצונו חיים עד העולם, ונוטר הוא לאויביו.
ובכן נכתב ספר איוב להבין ולהורות דיעות תועי רוח מבני הנכר וראיותיהם וחטאתם לפני ה' על שגגתם, ונחתם בטוב דעת המלך הקדוש המורה לצדקה, לאמת הוציא משפט.
וגם כי רבו הדיעות על אודות שם המחבר את הספר הנזכר וזמנו, עד כי רבים ייחסוהו למשה רבינו עליו השלום, ורבים לזולתו, הנה עיני כל משכיל תחזינה מישרים מכוונים מאת המחבר, יהיה אשר יהיה, לברר וללבן אמיתה של תורה במופתים שכליים, ולהרים מכשול דיעות התועים בטענותם, בהביא מופת על סותרם, הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ.
- סיפור איוב וויכוחו עם ריעיו: ויכוח על מהות השגחת ה' על האדם
ובכן ראוי להתבונן, כי אמנם המחבר ראה ראשית לו בסיפור קורות רבות וצרות השתרגו עלו עלֵי אדם רב לוקה ובועט במחשבות שתי רשויות וכפירת השגחת האל ית' בפרטים, או בייחס עוול בחוקו, עד היות דבריו כדברי מורדי אור אשר ירשיעון אלהים. וקצת חבריו פצו עליו פיהם בהשיב אמרים מוכיחים ומתווכחים בטענות רועי אמונות בקבלת אבות וחושבי מחשבות בלתי מופת שכלי מתיר ספקותיו, והיה כל הויכוח מהם ברוב דברים וסיפורים יתרים כמנהג חכמי האומות, עד עת בוא דְבר יניק וחכים, הפיץ ענן אורו במופתים שכליים, ועליו דבר אלהים חיים ומלך עולם אשר על כל נעלם הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם בהביא מופת על חידוש עולמו ופרטות השגחתו ודרכי טובו על המין האנושי, וכי שָּׂם רוח בו לבוא בהיכלי מלך לֵאוֹר באור החיים.
- טענות איוב וסברתו על השגחת ה' – שתי רשויות
ובכן סיפר (א, א) שכבר היה 'איש בארץ עוץ' על אדמת נכר שהיה 'תם' - מאמין לקבלת אבות וחכמי הדורות גם שלא ידע מופת עליה, מאחר שלא בא מופת על סותרה, והיה 'ישר' במדינוּת, וזכה לעושר רב ולבנים, וכמו רגע אבד ממנו בענין רע כבוד עשרו ורוב בניו, וחשב שמאת האל ית' הטוב והמיטיב לא תקראנה כאלה, ושיש בהכרח 'אל זר', הוא ראשית לכל רע, עושה בעברת זדון, בפרט כאשר תעזור המערכת לזה ולא יתקומם האל הטוב. ולזה התרעם על האל הטוב, והיה חפץ להתווכח עמו על שהסתיר פניו מאכזריות האל הרע אשר הרבה להשחיתו בלי עון ראוי לזה לפי דעתו, ולא התקומם האל הטוב ית' לְמַעֵט הרע. וכמו כן התרעם על היותו בלתי מתקומם לרשעים מחריבי עולם וסדרו, ועל ההצלחה הקורה לקצתם יותר מן האפשר להם כפי המערכת, ולא תצוייר שתהיה זולתי מאל הטוב, כמו שקרה לדורות המבול. וכמו כן התרעם על אשר התעולל בקצת הרשעים להכביד לבם, ובזה לא חדלו מחטוא ובכן ענש אותם על חטאם, וחשב שפעולת ההכבדה לא תקרה זולתי מאת האל הרע, והתרעם על האל הטוב שלא יתקומם לזה, ועל שענש החוטא בזה האופן מן החטא.
- סברת אליפז
והשיב אליפז אוהב וריע לאיוב הנזכר, שאין לחשוב היות שתי רשויות ומציאות האל הרע כדברי איוב, אבל האל הטוב לבדו 'הוא יכאיב ויחבש' (להלן ה יח), ושהרע שקרה לאיוב היה שנתפס בעון הדור, או בעון בניו כי לא כיהה בם, ועל שלא השתדל בעיון כראוי, ולא נהג עצמו בגמילות חסדים ולפנים משורת הדין, בפרט עם עניי העם ועם ההמון בְּשׂוּמוֹ יוקר בתבואות כמנהג העשירים. ועל אשר חפץ להתווכח עם האל ית' אמר שאינו מן הראוי שייכנע האל יתברך להתווכח עמו.
- סברת בלדד
והשיב בלדד שהיסורין הן הערת מה על שלא הוכיח את בניו, באופן שאם יתפלל - יסורו ממנו כל היסורין וישלם לו האל גמול על הצער אשר היה לו בהם, וייטיב מראשית אחרית. גם אמר שאין כל צדיק זוכה להינצל ממקרי המערכת, גם לא מזדון הרשעים והיזקם, זולתי בהיותו צדיק גמור, אבל לצדיק שאינו גמור יקרה לפעמים מצד המערכת כמו שיקרה גם לקצת רשעים. גם אמר שבסור האדם מהנהגת האור השכלי אשר בו, [הנה] ראוי הוא שלא יהיה לו שום קיום, ושזה היה קורה גם כן לגרמים השמימיים לולא הנהגת העצם הנבדל המניע, כל שכן שראוי שיקרה זה לעצם הנפסד כמו שיקרה למין האנושי בהרבה מבחירותיו.
- סברת צופר
והשיב צופר שהיסורין יקרו לאיוב על שלא השתדל כפי האפשר אצלו בעיון ובמעשה, ושהמידה והשיעור בזה הם אצל האל ית' לבדו, ולא נדעם אנחנו כמו שלא נדע סיבת מידת גבהי שמים ועומק הארץ וזולתם, ושאין ראוי להאשים את האל ית' על הרע הקורה לצדיקים, כי אמנם קודם חטאו של אדם הראשון לא היה קורה שום רע לשום צדיק, אבל אחר חטאו יקרה בעטיו של נחש לצדיק לפעמים איזה רע בחיי שעה שהוא דבר בלתי נחשב, כמו שיקרה גם לרשעים לפעמים.
שלושה הנזכרים לא הביאו ראיות לדבריהם, ולא ענו על טענות איוב, ואת כל אלה אמרו שלושת האנשים הנזכרים בהשערתם והעולה על רוחם דרך התנצלות בלי שום מופת כדי שלא לייחס עוול לאל ית', ושלא לתת מציאות שום אל רע אשר לא שיערו אבותם. ובכן, אחר שהגיד איוב במענהו האחרון את טוּב דרכיו כל ימי חייו והיותו מוכן להתמיד אם ישוב לאיתנו, לא מצאו מענה לכובד היסורין שלו, וראו שאין תשובתם לפי זה מספיקות להתיר כל הספיקות שלו.
- אליהוא א': דרכי ה' להעיר את האדם בתשובה
ואז קדם אליהוא צעיר לימים מכולם כמקנא לכבוד קונו, והשיב, ראשונה - על היות איוב חפץ להתווכח עם האל ית', ואמר כי אמנם האל ית' ידבר עם בני האדם להוכיחם על עון על אחד משני פנים: האחד - בחלום בחזיון לילה לראויים לזה כענין אבימלך וזולתו, או באמצעות נביאים כלליים כמו שעשה לישראל בתורתו, או פרטיים כמו שקרה לדוד המלך על ידי גד ונתן וזולתם, והשני - על ידי יסורין באים בהדרגה כשלא יהיה האדם ראוי לחלום או חזיון או בלתי מרגיש בו, ויתחילו היסורין מעט מעט למען יפשפש תיכף האדם במעשיו וישוב ויתפלל, ואם לא ירגיש בזה יצא מרעה אל רעה, כענין 'ואם באלה לא תוסרו לי' (ויקרא כו כג). אמנם גם בהיות הרע בתכליתו מחסרון מרגיש ותשובה ותפילה, ויהיה שם איש משכיל מליץ ופותר סיבת היסורין ויעורר את הסובל היסורין לתשובה ותפילה, ישיתהו בישע ויסורו ממנו היסורין וייטיב מראשית אחרית.
- אליהוא ב': הבריאה מעידה על טובו של ה' ורצונו בטוב האדם
גם אמר שלא יצוייר שהאל ית' ידקדק על המין האנושי כחוט השערה ויחשבהו לאויב לו, כי על היפך זה יעיד מה שגילה ארץ בחכמתו נגד הטבע ועשה בה כל צרכי המין האנושי למזונו ולבושו ומיני בעלי חיים לעבודתו. ואמר שאם היה מדקדק האל ית' עליו ומעניש, היה ממית את כולם ומחריב את העולם. וגם כן אין ראוי לייחס אליו ית' עוול כי על היפך זה יורו משפטי סדרו במציאות, המקושר קצתו עם קצתו בחכמת משפט, וכן בשמירת קיומו.
ועל מה שעשה האל ית' למצרים וזולתם בכובד הלב, אמר שלא הענישם אלא על מעשים שעשו קודם לכן ברצון ולא שבו עליהם בתשובה, ושלא מנע מהם כובד הלב וחיזוקו מעשות תשובה, ולא היה חיזוק הלב וכבדו חטא ולא דבר ראוי לעונש, רק אומץ לבב לקבל יסורין.
- אליהוא ג': השגחת ה' בתחתונים
ועל מה שאמר איוב שהאל לרוב גדלו איננו מחשיב את המין האנושי, משפטו טובתו ורעתו, אמר אליהוא שעל היפך זה יעידו תנועות השמימיים, אשר עם רוב גבהם ורב מעלתם, הם בהכרח מסודרות לצרכי הנפסדים, לא זולת זה, כי התנועות שלהם לא יפעלו בעצמם ולא בעליונים כלל, אבל יפעלו בנפסדים לבד, ומזה התבאר שהאל שסידר זה מחשיב הנפסדים אשר המין האנושי הוא הנבחר מהם ותכליתם. אמנם מה שאינו שומע זעקת רוב העשוקים הוא כי אין זעקת שום אחד מהם מכוונת אליו, שלא ידעוהו. והוסיף ואמר, שמאחר שהתבאר שהאל ית' חפץ בתיקון המציאות הכולל, לא יצוייר שימאס את האיש הפרטי שידמה אליו בזה שמשתדל בקיום המציאות, וכמו כן לא יצוייר שלא יתקומם על האיש הפרטי המשתדל לקלקל מאד, ויענישהו גם בעולם הזה.
- אליהוא ד': מעלת שכל האדם ותכלית חייו
גם אמר שאין ראוי לאדם שיתאווה למות, כי אמנם האל ית' השגיב ונתן מעלה למין האנושי בכח אלוהי שנתן בו השופט מבלתי מוחש ובלתי לאות, ולעת זקנה יתחזק, עם כוסף ותאווה לקנות ידיעה באלוקיות אשר אין צורך מהם בחיי שעה כלל, ועם הכנה ויכולת להשיגם. ובהיות שבכל פעולות הטבע המסודר ממנו לא נמצא דבר מותריי ולא חסרון מן ההכרחי, יתחייב בהכרח שזה הכח האלהי המסודר מאתו במין האנושי יהיה מכוון מאתו לתכלית שלימות נצחי, ולזה לא יאות לו להתאוות המוות, אבל שיחיה למען ישיג זה השלימות הנצחי אשר לא יקנהו זולתי ברוב השתדלות להדמות לאל ית' בעיון ובמעשה בעודו בחיי שעה. ואמר כי בהיות המשתדלים בזה מעטים ועל מדרגות שונות, על כן היו יראי ה' אנשים יחידים ומעטים, ולזה לא יבחר האל כל חכמי לב אשר קצתם תעו מדרך השכל, וקצתם לא השתדלו במעשה כלל.
- תשובת ה' על טענות איוב, וההוכחות
והגיד המחבר איך אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל איוב מן הסערה (לח, א), והורה במופתים שכליים איך הוא חידש עולמו, ועל זה יורו מידות בגרמים שמימיים וביסודות מוגבלות והכרחיות לאפשרות פעולותם ותנועותיהם, אשר לא יצוייר שהיו בכל אחד מהם במקרה בלתי כוונת פועל רצוניי מכוין, ועל זה יורה גם כן גובה הים על הארץ נגד הטבע, ומציאות הרקיע המימיי למעלה מן האויר אשר אצלנו. והורה על דרכי טובו במה שנתן באדם כוח שכלי לעשותו עצם שכלי דומה ליוצרו. והורה על השגחתו הפרטית במה שסידר דברים נגד הטבע באותות השמים ובדברים הכרחיים לקיום רבים מאישי המינים אשר לא יתקיימו בלתי השגחה פרטית באישיהם.
והוסיף להודיע שהסיבה שלא יעניש בעולם הזה את החוטאים זולתי כשירבה הקלקול מהם במציאות, כענין דור המבול וסדום, וזה שאם יעניש כל החוטאים יחריב את העולם וגם לא יניח מקום לבחירה האנושית, אמנם כאשר ירבה קלקול הרשעים במציאות, אז יתקומם האל ית' להכריתם ולהסיר נזקם.
וסיפר כי כן עשה בסדר המציאות, שקצת בעלי חיים אשר לא היה שום צד ודרך לאדם להמלט מהם, הרחיק אותם בהשגחה פרטית מן הישוב, כענין בהמות ביבשה ולויתן בים. וסיפר גדלם ותקפם להודיע שלא היה להם מציאות מכח טבעי בחומר כוחיי אל ההויה ואל ההפסד בשווה, אבל מכח הכנה בחומר אל הויה מאתו ית', ובזה התבאר שאין שם אל רע ממציא את הרעות ובתוכם חומר הנפסדים כאשר חשב איוב וזולתו, ולהודיע שמצד רב גדלם וחזקם לא היה צד לישוב להמלט מהם, ובכן הרחיקם מן הישוב כי חפץ חסד הוא.
הלא על נקלה יתבונן כל מעיין בפירוש כל מענה עם התקשרות נאות את פרטי 'כלל העולה' הלז ושורש דבר נמצא בו בקוצר מלין ברורים ומבוארים כפי האפשר אצלי למען ירוץ קורא בם.
בזה נשלמה הקדמת המחבר, ונתחיל הביאור בעזרת ה' יתברך.
לקריאת פרוש הספורנו לספר איוב באתר ׳על התורה׳