אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהוָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ: (תהלות פט, נב)
ראשית דבר
התקופה העוברת עלינו כעת אינה תקופה רגילה, במיוחד ביחס לעם היהודי. עדי ראייה אנו לתופעות אשר לא שערנום מעולם. המאורעות הנם כל כך מהירים, מופלאים ומפתיעים עד שאנו עומדים מוכי תמהון ומחוסרי הבנה לגבי המתרחש ״והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה״ זאת כל עוד גישתנו מתבססת על השכל האנושי. אבל אם נתעמק בתורה, נמצא שהכל ברור ומחוור. כל הקורות בדברי ימי ישראל שארעו בין בעבר ובין בהווה מתרחשות בדיוק כפי שחזתה מראש התורה. כל מילות התורה מציאות הן, מציאות ממשית מאין דומה לה. לפני אלפי שנה הוגד לנו בנבואה ״והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ״ ונבואה זו הפכה למציאות. אם נמצאו עד היום פינות נידחות בירכתי תבל, שנעדרו מהן ישובי יהודים, הרי שעתה מגורשים הם גם לשם. המקרא קובע ״בכל העמים״ והוא מוכרח להתקיים בנו בכל משמעותו, וכן הפסוק ״והיית עשוק (יפרעו בך פרעות) ורצוץ (יגזלו זכויותיך ״רצוץ משפט״) אכן ראינו מדינות בהן פורעים פרעות ביהודים, ולאחר מכן מאשימים את היהודים שהם אלו שפרעו בגויים.
אם נרצה להשיג את מהותם של המאורעות בחיינו, עלינו לחפש בפסוקים ובמאמרים הנוגעים לתקופת עקבי משיח, כלומר התקופה האחרונה לפני בוא המשיח. אם נשווה את הכתוב עם המתרחש נראה בתורה כבאספקלריה מאירה את כל המוצאות אותנו ואת העילות הגורמות לכך. כל הנאמר בפסוקים האלה התגשם וכל המתגשם נובא עליו מראש.
הבה נתחיל לקרוא בתורה.
עקבתא דמשיחא
א
ההסטוריה של עם ישראל מתחלקת לתקופות: תקופת השופטים, תקופת הנביאים, תקופת בית שני וכו. התקופה האחרונה בהיסטוריה היהודית נודעת במקרא בשם ״אחרית הימים״. המושג ״אחרית הימים״ כולל את זמן ערב הגאולה ואת הגאולה עצמה, בעוד ש׳חבלי משיח׳ [מושג מהגמרא] מכוון אך ורק לתקופה האחרונה שלפני ביאת המשיח. גם בתורה וגם בנביאים מתואר מצב עם ישראל באותם ימים מבחינתו הרוחנית והגשמית כאחת. בדניאל פרק יב׳ נאמר כי מצוקת הימים ההם תעלה על כל מה שארע לישראל מיום היותם לגוי, כלומר שהיא תעלה בהיקפה אפילו על המצוקה שבתקופת חורבן בית המקדש. הגאולה נקראת לידה ׳חלה וגם ילדה ציון׳ (ישעיהו סא) עם ישראל יוולד אז מחדש וכשם שהמכאובים – חבלי לידה – מבשרים את הלידה והם הולכים ומתגברים ככל שהלידה הולכת וקריבה, כך גם יקדימו חבלי המשיח את הגאולה ולקראת ביאת המשיח ילכו ויחמירו. אותה תופעה מצאנו גם בגלות מצרים. בתקופה האחרונה לשעבודם גזר פרעה ״תכבד העבודה״, ״תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו״ גם כעת קיימות מדינות המנשלות את יהודיהן מכל מקור פרנסה ויחד עם זה מכבידות עליהם את עול המסים.
שירת האזינו
ב
שירת האזינו היא הפרשה היחידה בתורה הפותחת בהקדמה וגומרת בסיום, ודבר זה מורה על ערכה הרב של הפרשה. מה נאמר בה? כל אשר יקרה לישראל עד ביאת הגואל. פסוקים אחדים אשר אותם נצטט ונפרש בזה מכוונים לתקופת ׳חבלי משיח׳.
״כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם״ לאחר שישפוט ה׳ את עמו ישראל ביסורים המגיעים להם יקויים בהם ״ועל עבדיו יתנחם״ – תבוא הגאולה. אימתי? ״כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב״ בשעה שה׳ יראה את כוחות ישראל כלים מאין פודה ומושיע, אז ישלח את משיח צדקו. כך גם נשנה בדברי הנביא: ״ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני״ ולהלן ״וירא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע״ לאמור כי אילו אין מי שיתפלל בשבילם ״ואמר אי אלהימו צור חסיו בו״ ה׳ ישאל איה הם האלילים אשר עליהם סמכתם כי יהיו לכם למגן ״אשר חלב זבחימו יאכלו״ אשר להם הקרבתם את מבחר קרבנותיכם ״יקומו ויעזרוכם״ מכל זה עולה כי לפני הגאולה יתעו היהודים אחרי עבודות זרות שונות בהאמינם בכל עבודה זרה בשעתה שהיא תושיעם.
מה טיבן של אותן עבודות זרות שסגדו להן? ראשית עלינו להבין את המושג ׳עבודה זרה׳. כל הנראה לו לאדם שיכול להיטיב או להרע לו חוץ מה׳ הרי הוא בכלל עבודה זרה. הבה נסקור מספר סוגי עבודה זרה שלהן סגדו במאת השנים האחרונות. השכלת ברלין, או יותר נכון הסכלת ברלין, ממנה קיוו לישועה רבתי. משהחלה לנשב רוח הליברליזם, מיד התייצבו היהודים בשורות הראשונות של מגיניה. לאחר שהליברליזם ירד מעל הפרק פנו לדמוקרטיה, לסוציאליזם, לקומוניזם וליתר ה׳איזמים׳ שירדו על דורנו בשפע כה רב. לעבודות זרות אלו הקריבו קרבנות של דמים, תרתי משמע – ממון ונפשות – וכולן הכזיבו; אף אחת מהן לא הגשימה את התקוות שתלו בה. לא זו בלבד, אלא שכל ה׳איזמים׳ האלה מתו מיתה חטופה, לא טבעית, וחלפו לפתע פתאום. איך מתבארת תופעה זו? ביחזקאל כט׳ נאמר כי מצרים תענש ״יען היותם משענת קנה רצוץ לישראל״, כלומר יען שמו בה ישראל מבטחם. נשאלת השאלה: מה פשעם וחטאתם של המצרים? אלא ממשפטי התורה הוא, כי כל עבודה זרה אחת דינה להבטל. ״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים״ ״והאלילים כליל יחלופון״ מכיוון שבטחו ישראל במצרים, הרי עשוה עבודה זרה.
עינינו ראו עבודה זרה מפליאה: 16 מליון סוציאליסטים מאורגנים במדינה אחת נעלמו ממש בן לילה ולא נשאר מהם כמעט זכר. גם זו הייתה עבודה זרה, שהיהודים לא נרתעו מלהקריב לה את הקרבנות הגדולים ביותר. קוו לקומוניזם כי דורו ושויון בכנפיו, אולם הממשלה האדומה הוכיחה בעליל מה הוא ׳הדרור והשויון׳ המרווה. נוכחנו לדעת כי כל העבודות הזרות אשר אליהם נשאנו נפשנו, הובישו והכזיבו, וה׳ אמר ״יקומו ויעזרוכם״ מדוע אין הם עוזרים לכם ״ראו כי אני אני הוא״ הגיעה כבר העת שתבינו, כי בלעדי אין מושיע. אבל העם מסרבים להבין, עוד נאחזים בשולי הדמוקרטיה הגוססת, אף היא לא תועיל, בדומה לעבודות הזרות הקודמות.
ג
מלבד ה ׳איזמים׳ הכלכליים נתברכנו ב׳איזם׳ יהודי מובהק, דהיינו הנציונליזם - הלאומיות - המתיימר להנחיל לכלל ישראל גאולה גשמית ובעיקר רוחנית. מגמתו להקים עם עברי חדש אשר ינער מעליו את ׳אבק הדורות הקודמיםק ולהכריז ״הס כי לא להזכיר בשם ה׳״. תכנית פעולתו אף היא פשוטה למדי: להפקיע את ריבון העולמים מבית ישראל ומלבבות בני ישראל. ואם ישאל השואל מי יעמוד לנו בעת צרה? תבוא התשובה: אנו בעצמנו ״כוחי ועוצם ידי״. מי זה אנו? אלה הם המנהיגים, הנוער ׳הלאומי׳ שלנו, הגיבורים שהביאו למצב של מלחמה בין עם ישראל לבין מלכות ה׳. האם אלו יביאו לנו את הגאולה? הם תארו לעצמם כי לא יבצר מהם להפקיע את ה׳ מתוך תחומנו, אולם מתברר שאין הדבר כן. כוחו של ה׳ ית׳ רב מכוחם ואנו דומים כעת לטפשים מוכים. לא סתם טפשים אנחנו אלא טפשים שבטפשים. מלמדים אותנו ומייסרים אותנו ואזנינו אטומות משמוע. נאמר ״ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב״ (פשע זה המרד, וכן הוא אומר ״ואז תפשע לבנה״) זאת אומרת כי תנאי מוקדם לישועה הוא שהמורדים ישובו בתשובה, וכל עוד לא יפסיקו מנהיגינו למרוד במלכות ה׳ לא תתכן ישועה.
ד
מהו פרושה של המילה תורה? תורה משמעה הוראה, לימוד. כל מילה ומילה בתורה לימוד היא, שאם לא כן אין לה מקום בתורה. נשאלת השאלה: מה היא ההוראה הכלולה בסיפורי העבר על כל פרטיהן? התשובה לכך היא במפתח המסור בידנו, כי הסיפורי התורה רמוזים כל דברי ימיו של עם ישראל, מראשיתם ועד אחריתם.
פרשת וישלח מתארת את הפגישה בין יעקב ועשו, רמז היא לחיי ישראל בין העמים. הפרשה הראשונה היא פרשת הגלות, שם מרומז כיצד צריךלהיות מהלך היהודים בגלות אצל בני עשו. הפרשה השנייה מספרת על יעקב אבינו החוזר ארצה מפדן ארם ארץ גלותו. נאמר בפרשה זו: ״וישם את השפחות וילדיהן ראשונה״. מכאן כי בימי עקבי משיח יעמדו בראש העם צאצאי הערב רב. קיימת הבטחה ״וגם בך יאמינו לעולם״ כלומר שהיהודים יהיו דבקים לעולם באמונתם בתורה. אם בכל זאת ראית כופרים בישראל, בידוע ש ׳לא עמדו רגלי אבותיהם על הר סיני׳ ולא מבני ישראל, אלא מהערב רב מוצאם. אם רואים אנו היום כופרים שהם מנהיגי העם, אלה הם ילדי הערב רב. ״ואת לאה וילדיה אחרונים״ רמז הוא על המון בני ישראל הכשרים, אשר יהיו משועבדים לערב רב, כגון במדינה האדומה ובמדינה נוספת, ״ואת רחל וילדיה אחרונים״ אלו לומדי תורה [במקור תלמידי חכמים] השפלים מכל. אף לתופעה זו הננו עדי ראייה; בכל מקום שעדיין נותרה בו שארית הפליטה של לומדי תורה הרי הם לחרפה ומרמס.
ה
עוד נאמר שם ״ויאבק איש עמו״ יעקב הוא עמוד התורה, איש הוא סמאל. משמע כי בימי עקבי משיח תאבק הטומאה עם למוד התורה ״ותקע כך ירך יעקב״ ירך יעקב אלו ילדי התורה [במקור: תינוקות של בית רבן] שהוו את יסוד האומה במשך אלפי שנים. אף יסוד זה יתמוטט בעקבי המשיח בפגיעת מזיקים פנימיים וחיצוניים. גם זה נתקיים בימינו, בכל תפוצות ישראל, רובם של הילדים מתחנכים כגויים גמורים.
ו
קיים מובן נוסף ל׳ירך יעקב׳ והוא תומכי התורה [במקור תמכין דאורייתא] תמיכה בלומדי תורה, לאפשר להם ללמוד במנוחה. מיום היות ישראל לגוי, הקפידו על כך (יששכר וזבולון) אך בימי עקבי משיח מצווה זו מתבטלת. בכל מקום, אף במדינות שיש שם לפי שעה עוד אפשרות לתרום כסף, נותנים לכל מיני מטרות, רק עבור החזקת התורה נשארות פרוטות, ובמקרה הטוב, מתייחסים לתורה באדישות. זה טבעי בהחלט, שהרי הדור הצעיר אשר הוא מנוכר לחלוטין לתורה, איננו מבין כלל לשם מה יש צורך בה. נמצא, כי זה בזה תלוי, ביטול לימוד ילדים תורה וביטול החזקת התורה.
והשמים מה תשובתם על כך? בעוון ביטול תורה, חרב וביזה בא, שנאמר ״והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית״ ואין ברית אלא תורה, שנאמר ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״
הסיסמה נהייה כגויים
ז
ביחזקאל כ׳ נובא כי בעקבי משיח יכריזו ישראל על סיסמה: נהייה כגויים. נבואה זו החלה להתגשם לפני 150 שנה על ידי נושאי הסכלת ברלין. הם הסתירו את הסיסמה תחת האימרה ׳היה יהודי באהלך ואדם בצאתך׳. לא ארכו הימים ופרי השיטה הזו גמל ובשל ובניהם המירו את דתם. בסיסמה זו היה משום חתירה תחת יסודות התורה. התורה הזהירה את היהודים על התבדלות גמורה בכל אורח החיים מהעמים אשר סביבותיהם ״ואבדיל אתכן מן העמים להיות לי״ עמדו המסכילים והכריזו ההיפך: רק ״ככל הגויים״ אמר ה׳: ״אשר אתם אומרים נהיה כגויים היה לא תהיה אם לא א. ביד חזקה, ב. בזרוע נטוייה, ג. ובחמה שפוכה אמלוך עליכם״. זה יתחיל ביד חזקה. אם העם יעמוד במריו, תבוא הזרוע הנטוייה. אם יוסיף העם ללכת בקרי, תבוא החמה השפוכה. אין לדעת לאיזה מן שלושת השלבים הגענו היום, העתיד הקרוב יוכיח זאת. בכל אופן ברור הוא כי נבואת ״היו לא תהיה״ מתגשמת. הגויים מגרשים אותנו באכזריות מגבולם. מורגל בפי העולם כי קשה להיות יהודי. ואילו לאחרונה אירע דבר פלא: קשה יותר ליהודי להיות גוי. הגויים שולחים אותנו מעל פניהם.
כתוב ״ויבדל אלהים בין האור ובין החושך״ בין האור לחושך יש מרחק קבוע ומסויים ואין בכח ילוד אשה להוסיף או לגרוע ממרחק זה. כך בין ישראל לעמים קיים גבול מסויים מה צריך להיו המרחק בין האחד לשני, אם היהודים מתקרבים לגויים יתר על המידה, דוחפים אותם הגויים חזרה למקומם הקבוע. נמצא, ככל שגדלה ההתקרבות מצד היהודים, כן גדלה וקשה הדחיפה מצד הגויים. זאת נוכחנו לדעת במדינות שהיהודים התבוללו לגמרי בין שכניהם, איזו דחיפה איומה ספגו מידם. גם במצרים, בשעה שהשעבוד הכביד מאד על בני ישראל, התחילו בני ישראל מתקרבים אל המצרים, בחשבם כי דבר זה יקל עליהם את העול הקשה. מה עשה ה׳? ״הפך לבם לשנוא עמו״ (תהלות קה) שנאתם של המצרים לישראל מבקשי קרבתם גברה יותר. רק כשנוכחו היהודים הטעותם אז באה גאולתם. כך יהיה גם אצלנו.
הרועים
ח
יחזקאל (לד) משרטט תמונה נאמנה של דור עקבי משיח ורועיו של הדור ההוא: אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט מחלק הוא את אנשי הדור לחמישה סוגים, במובן הרוחני, ואלה הם: א. נחלים; ב. חולים; ג. נשברים; ד. נידחים; ה. אובדים. שלושת הסוגים האחרונים מסמלים שלושה מיני מומרים. ה׳נשברים׳ מסמלים את הנבדלים מכלל ישראל אשר פרקו מעל עצמם עול מצווה אית או מצוות אחדות שבתורה. ה׳נדחים׳ וה׳אובדים׳ הרי הם המומרים לכל התורה כולה; ה׳נדחים׳ הנם הכופרים שהם כמשומדים, אלא שהם קשורים עדיין עם כלל ישראל, בעוד ש׳האובדים׳ הינם משומדים שנתערבו בגויים, עד שנשכח מוצאם היהודי.
הרועים אשר פרנסתם מהצאן ״החלב תאכלו והצמר תלבשו״ ומחובתם לדאוג לצאן, מועלים בתפקידם, אינם רועים את הצאן אלא את עצמם. הצאן תועה על כל הר וגבעה, טרף לשיני חיות שדה ״ואין דורש ואין מבקש״ על כן אומר ה׳ אשבית את הרועים מרעות ואנכי בעצמי ארעה צאני. מה אעשה לצאן מרעיתי? א. את האובדת אבקש; ב. ואת הנדחת אשיב; ג. ולנשברת אחבוש. יש לעמוד על הסדר שבתהליך הה. ראשית, את האובדת אבקש. האנשים אשר אבות אבותיהם ואמות אמותיהם המירו את דתם לפני 120-130 שנה, יבדקו ספרי יחוסיהם ויקבע מוצאם ה׳לא-ארי׳. הם יוכו על קדקדם וברורות יאמר להם: דעו כי יהודים אתם ויהודים תשארו על כרחכם. במדינה אשר בה יהודי אחד על כל אלף גויים, גם שם יבקשו אחר היהודים, יבקשו וגם ימצאו. לשלב זה הגענו היום. התהליך עדיין בעיצומו, במהירות רבה מתפשט הוא ממדינה למדינה. לאחר שיסתיים השלב הראשון וכל האובדים ימצאו, יחל השלב השני ״ואת הנדחים אשיב״ נדחים גרידא, משום שהאובדים משכבר יכללו גם כן בקבוצה הראשונה, בסוג הנדחים. לאחר מכן יקויים ״ולנשברת אחבוש״ וכו׳.
ט
ראוי לציין בנבואה הנ״ל את הביטוי ״ישגו צאני״ משמע כי הדור כולו, פרט לרועים, יחשב לפני ה׳ כשוגג. ״כי לכל העם בשגגה״. אלמלא הרועים, המהווים מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, לא היה קשה להחזיר את הדור לתורה. המורים, המדריכים, הסופרים, מנהיגי המפלגות, הם המעכבים בעד קרן האור של התורה לחדור למחשכי הלבבות. להם תורה שלהם, חכמי תורה שלהם, גדולי הדור שלהם. באמצעות תורה חדשה ומצוות חדשות מטמטמים הם את המוחות והלבבות. ניתן להבחין זאת בשעה שניתנת הזדמנות להמון העם לשמוע דברי תורה אמיתיים, כיצד שותים הם בצמא את הדברים. אבל הרועים מספקים לעם אבנים במקום מרגליות. במקום השקפות התורה מוסרים לקוראים ולשומעים השקפות של כפירה. במקרה הטוב הם קוראים דברי בדחנות, ליצנות ומנה של נבול פה. אלה הם הרועים של דורנו, אשר אותם חזה הנביא.
י
הנבואה מציינת קבוצה מסויימת בצאן: ״השמנה והבריאה״ אלה הם רבים מן העשירים שבדורנו המפזרים מעותיהם בכל מקום שאין ראוי לפזר, אך קופצים את ידיהם במקום שהתורה צוותה לתת. העשירים סובבים את עצמם בשומרים, החוסמים את הדרך בפני הנצרכים, הנביא אומר: וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן: וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה: את הנותר לאחר אכילתם של העשירים דורסים הם ברגליהם ואת זה מלקטים העניים והחלשים. כל המתבונן ביחס עשירי דורנו אל לומדי התורה, שהם כעת אביוני האביונים ודלי הדלים, רואה בעליל כמה ברורה התמונה המצטיירת בנבואה זו. מה יקרה עם העשירים? גורלם יהיה כגורל הרועים. תתקיים הנבואה ״והשארתי בקרבך עם עני ודל״.
יא
לאחרונה הננו עדים לחזיון מוזר: בכל קהילה יהודית ניתן לפגוש יהודים שנתכנסו או נתלקטו ממקומות שונים. לפנים היה אחרת: כל מקום היו לו תושבים יהודים משלו. לא ניתן היה למצוא ציבור גדול של יהודים ממקומות מרוחקים. מה נשתנה? ״וַהֲנִעוֹתִי בְכל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה״ (עמוס ט), ו׳החפץ חיים׳ ז״ל אומר: הגרעינים נופלים בכברה, אחד קרוב ואחד רחוק, אבל אף אחד מהם אינו נשאר במקומו הראשון. ועוד הוסיף בשם הראב״ד: טרם ביאת הגואל תפוץ המשפחה היהודית לכל עבר, ההורים למדינה אחת וכל אחד מהילדים למדינה אחרת, ולא יוכלו להתאחד עד בוא אליהו ״והשיב לב בנים על אבותם״.
יב
עוד תופעה הראוייה לציון. האנושות כולה הנה כעת אחוזה עוית התרגזות. דומה כאילו שוכנים אנחנו ביער עבות בין חיות טרף משוסות. מדינה על רעותה; במדינה עצמה אומה אחת על רעותה, ובתוך האומה עצמה מפלגה אחת על רעותה, כולם נכונים לטרוף את כולם. תופעה שאף פעם לא היתה במידה כזאת, אולם גם היא נחזית בתקופה זו ״אשלח את כל האדם איש ברעהו״ (זכריה).
יג
דרכו של כלב להתקדם ולרוץ לפני בעליו; לכאורה נדמה, כאילו הכלב הולך לו כאוות נפשו והאדון נגרר אחריו ומכבד את רצון כלבו. אך האמת היא כי נהפוך הוא: בעל הבית הולך אל אשר ירצה והכלב רץ לפניו ונשמע לפקודתו. אם יסוב בעל הבית על עקבותיו, מיד הכלב יסתובב אף הוא ומתקדם לפני אדונו באותו כוון. בשנים כתקונן, עת היהודים נשמעו להוראות התורה, הורו ׳פני הדור׳ את הדרך, הם קבעו לאן ללכת והדור צעד בעקבותיהם. בעקבי משיח ידוכא שלטון התורה, הדור יבחר את הדרך כראות עיניו ו׳פני הדור׳ ירוצו בדרך זו לפני ההמון ככלב לפני אדון. (בשם ר׳ ישראל סלנטר). יש רבנים בדורנו הנגררים אחרי דעת הקהל ומשתדלים להוכיח עד כמה ״דמוקרטים״ הם ומתדרדרים מן הפסגה אל התהום.
ה׳חפץ חיים׳ ז״ל בשם הגרי״ץ בעל ׳נפש החיים׳ פרש את המימרא ׳פני הדור כפני כלב׳ בדרך אחרת. מטבעו של הכלב, שאם סוקלים אותו באבן מיד הוא מתנפל על האבן לנשכה. בשעה שקם על ישראל איזשהו ׳המן׳ יש לדעת כי הוא אינו אלא מקל השלוח מו השמים לחבוט בנו, וכדברי הכתוב ״הוי אשור שבט אפי״ (ישעיהו) אין שום טעם להלחם עם המקל כי כלום חסרים מקלות בשמים? יש לנקוט באמצעים שמהשמים ימנעו מלהקים ׳מקלות׳ עלינו. אולם בימי עקבי משיח תהיה הדעת נעדרת, וככלב שוטה ירוצו לנשוך את המקל. מנהיגינו החדשים הכריזו מלחמה על ממלכות אדירות. מה כוחנו? מה גבורתנו? רק לירות מאמרים בעיתונים היהודיים. והתוצאה מה היא? מבעירים רק את חרונם וזעמם של הנחשים עלינו. המנהיגים רואים רק את המקל ומסרבים להכיר את המכה במקל ״והעם לא שב עד המכהו״ (ישעיהו).
יד
בעקבי המשיח תגבר החוצפה ותתרבה החוצפה, ומילה אחרת חוצפה לגדוּלה. מגדולי הדור נדרש לפנים שיהיו מחוננים בתורה, ביראה ובחכמה. בתקופת עקבי משיח יוכתל ׳לגדול׳ כל מי שיש לו מידה גדושה של חוצפה, ולא עוד אלא שכל מי שחוצפתו גדולה יותר, יחשב כבעל סמכו גדול יותר. שאת אנו רואים כיום. התכונה היחידה הנדרשת כדי להיות מנהיג מפלגה היא החוצפה.
טו
׳ואין תוכחה׳. מאז ומקדם היו מוכיחים בישראל, אשר נדדו מעיר לעיר והוכיחו את העם. בימינו בטלו המוכיחים. נואמים יש די והותר, אולם אלה אינן מוכיחים, אין מנהגם להעלות כלל דברי תורה על שפתיהם. מי הם הנואמים? תעמולני מפלגות שכורים אשר תפקידם להרדים את ההמון בחלומות מתוקים על גאולת ישראל שתביא המפלגה הלאומית, או על גאולת העולם כולו שתביא המפלגה הבין לאומית, שאת למרות שהכל נוכחו לדעת, כי חלומות אלה שוא ידברו. על העבודות זרות נותצו והובישו את קוויהם, אבל נביאיהן, נביאי השקר, לא שמו יד לפה.
המרגלים בשעתו, כשביקשו לשקר, הכניסו מקצת אמת לתוך דבריהם ׳כי שקר כולו לא מתקיים׳, אך נביאי השקר של דורנו לא דואגים כלל לקיום השקר שהם מטיפים לו, כי בהבטלו, שמורים באמתחתם שקרים רבים אחרים וההמון הנבער מדעת תורה, אינו מוכשר להבחין בין דבר לדבר. ׳שקר אין לו רגלים׳ דרושים לו תומכים וסועדים. מי מחזיק ביד נביאי השקר של ימינו? שכחת התורה והעם-הארצות. והחפץ חיים ז״ל: התורה היא מאירת עיניים, אבל מבלעדי התורה העיניים רואות ואינן יודכות מה הן רואות. שורר חושך ואפלה ואז מגיחות כל החיות ממאורתן ״בו תרמוש כל חיתו יער״ כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה״. המדובר בשאלות פרטיות של מאכלים אסורים קל וחומר לשאלות הנוגעות לכלל ישראל. מי הם הפוסקים והמשיבים לשאלות הדור שלנו? ריקים ופוחזים, חסרי דעת תורה, שפלים, הנכונים למכור את יהדותם עבור נזיד עדשים. אלו הם מנהיגי דורנו. נתקיימה הנבואה ״תעלולים ימשלו בם״.
טז
האפיקורוסים של דורנו טוענים כי לומדי התורה ממיטים שואה על עצמם ועל העם כולו. הקטגוריה חדרה לבין לומדי התורה עצמם והם מקטרגים איש על רעהו.
יז
״בחרב ימותו כל חטאי עמי״ החפץ חיים זל אומר כי נתחלפה גזירת החרב בגזירת העניות. לפני הגאולה תתרבה העניות בישראל ״עם עני ודל אושיע״ עמוס) עוד הוסיף ואמר: אלה אשר ממונם עדיין ברשותם, אל ידמו כי כספם יתקיים בידם לאורך ימים. את היהודים יציגו ככלי ריק. לו היה מוח בקדקדם, כי עתה היו יודעים איך להשתמש בכסף זה בעוד הוא בידם. עברו עשרים שנה מיום שהחפץ חיים הביע דברים אלה וכעת נתקיימו דבריו במלואם לרוב בעם היהודי.
יח
עוד אמר החפץ חיים ז״ל: כיום מתחוללות בעולם תהפוכות כה מפליגות ובמשך תקופה כה קצרה, תהליכים אשר לפנים נדרשו להם מאה שנה ויותר. רואים אנו כי גלגל הזמן מסתובב במהירות הבזק. ״מה זה עשה האלהים לנו״ למה נשתנו הנסיבות? והשיב על כך: בשמים נערמו מימי בראשית עד היום הזה חשבונות רבים. טרם ביאת המשיח יש להסדיר חשבונות אלה מפני שאז יתבטל היצר הרע ועל ידי כך יחוסלו כל עסקי העולם הזה התלויים ועומדים במלחמות היצר. על כן שומה על כל נפש ונפש לפרוע את שנשארה חייבת לשמים. היות וימי המשיח קרובים מאד, הכרחי הוא לזרז את התהליך הזה. מעת שהחפץ חיים ז״ל הביע דעה זו עלה קצב התרחשות המאורעות בעולם. מתרחשים דברים בן לילה, מה שדרש לפנים זמן של דורות רבים. דומה שגלגל הזמן אץ-רץ כאילו מישהו דוחק בו ׳הזדרז וחוש׳. כל בר דעת יסיק מכך, כי חיים אנו בתקופה מיוחדת, אשר עתידה בקרוב לשנות את כל סדרי העולם, ומדי יום ביומו הקצב הולך ומתגבר. ״אני יהוה בעתה אחישנה״ ג.פ
יט
״ושננתם לבניך״ לימוד תורה לתינוקות היווה את היסוד עליו הושתתה היהדות במשך אלפי שנים. משאת נפשם של ההורים היתה לגדל בנים גדולי תורה ויראה. ופרנסה מה תהא עליה? מי שנתן חיים יתן המזון. הדורות האחרונים, עם אבדן האמונה, אבדה גם מידת הבטחון בה׳. ההורים דואגים לתכלית חמרית לילדיהם. הם סבורים שאם רק ישתלמו בלימודים כללייים יהיו בטוחים מבחינה כלכלית למשך כל חייהם. על ידי כך תבוא גם תשועת ישראל; אם נגדל שכבה גדולה של ׳מלומדים׳ יגדל גם ערכנו בעיני הגויים. עד כמה ׳צדקה׳ הנחה זו, הוכיחו ימינו אלה. כל זה במובן החומרי. במובן הרוחני הם גידלו גויים גמורים, גויים לאומיים או בין לאומיים. מה היא התשובה הבאה משמים על מגפה רוחנית זו? ״תיסרך רעתך!״ האינטיליגנציה הצעירה ובעלי ההשכלה הם ראשי הפורעים בנו ברוב במדינות. הסטודנטים היהודים מוכים במוטות ברזל על ידי ׳חבריהם׳ ללימודים. בעוד שלפנים מסרו ילדי ישראל את נפשם על למוד התורה. כיום הם מוסרים את נפשם בעד ׳הכבוד׳ הגדול לשבת על ספסל אחד עם פראי אדם ובני בליעל.
כ
״אל תשמח ישראל אל גיל כעמים״ אל ליהודי לבלות את זמנו כדרך שמבלים אומות העולם. לגויים שעות של פנאי אחר גמר עבודתם, והם מחפשים שעשועים ומשחקים לבלות את זמנם הפנוי, אולם ליהודי אין שעה פנוייה בחייו. לאחר גמרו את עבודתו חובה עליו ללעסוק בלימוד תורה. מי שאיננו מוכשר ללמוד באופן עצמאי, ימצא חכם שילמדנו. יהודי חייב להקדיש מזמנו למצוות ומעשים טובים, לגמול חסד עם זולתו כפי יכלתו. זוהי צורת החיים שהתורה תובעת מהיהודי.
״קדושים תהיו״ היהודי יהא קדוש, הבית היהודי יהא קדוש, כל לב יהודי יהא קדוש ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״. ההבדלות מקנה שייכות. בתקופה האחרונה חדלו ללמוד תורה, ממילא נשאר זמן פנוי. מה עושים? באים יהודים וממלאים בהמוניהם בתי שעשועים ותיאטרונים, חוזרים משם לבתיהם ספוגים רוח טומאה וכך נטמא גם הבית היהודי. התשובה מן השמים אינה מאחרת לבוא. היהודים מגורשים כמצורעים מבתי השעשועים ״יהודים החוצה, כאן לא מקומכם!״ אכן, נכון הדבר. מקומו של היהודי הוא בבית הלימוד, שם יהגה בתורה או ישפוך לבו בפרקי תהלות.
כא
בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות אשר להן יקריבו את קרבנותיהם: הסוציאליזם והנציונליזם (הלאומיות). את תורת הלאומיות החדשה ניתן להגדיר בשלוש מילים: נהיה ככל הגויים. לדבריהם לא נדרש מהיהודי אלא רגש לאומי השוקל את ה׳שקל׳ והמזמר את ׳התקווה׳, פטור מכל המצוות שבתורה. ברור כי שיטה זו נחשבת כעבודה זרה לפי דעת התורה. שתי עבודות זרות אלה טישטשו את המוחות ואת הלבבות של הנוער היהודי, לכל אחת מהן מנגנון של נביאי שקר בצורת סופרים ונואמים, העושים את מלאכתם בשלימות. והנה, ראו זה פלא: בשמים הרכיבו את שתי העבודות הזרות לאחת - נציונל-סוציאליזם. יצרו מהן מטה זעם איום, המכה ביהודים בחמת רצח בכל קצוות ארץ. הטומאות להן סגדנו הן המכות בנו ״תיסרך רעתך״.
כב
הנביאים נבאו כי עתידה לבוא צרה על ישראל אשר לא אירעה כמותה מיום היותם לגוי. לצרות הגלות יש סדר מסוים המרומז בפרשת הגלות (וישלח) שם נאמר ״והיה המחנה הנשאר לפליטה״ בשעה שרדפו והציקו ליהודים במדינה אחת, נמצאה מדינה אירת ששימשה להם מקום מקלט. בתקופת גרוש ספרד פתחו תורכיה, פולין והולנד את שעריהם לפני הגולים. בתקופת חבלי המשיח יהיה אחרת, יהודים יהיו נרדפים בכל מקום, באין מנוח. יגרשום מכל המקומות ולא יורשו להכנס לשום מקום.
כג
״ורוח תשימו בין עדר לעדר״ בתקופת הגלות תהיה אתמחתא בין גזירה לגזירה, אולם בימי עקבי משיח יהיו הצרות ללא הפסק מושכות ובאות כנהר. מלבד זאת תחמרנה הצרות מיום ליום ״בבוקר לאמר מי יתן ערב״ שלפניו. קיים עוד הבדל גדול בין תקופתנו לתקופות הקודמות. בדורות שעברו לא הרגישו היהודים את עצמם נטושים ועזובים. ידוע ידעו כי יש להם אב בשמים, שומר ישראל שהבטיח להם וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, ידוע ידעו כי סובלים הם על אמונתם בה׳ ית׳ וכי נכונים להם חיי עולם. ההכרה הזו הקלה בהרבה את סבלותיהם. בימינו אלה גרמה שכחת התורה לביטול האמונה אצל חלק גדול מן העם היהודי, וכך נשארו היהודים האומלללים בבני אדם. אין הם רואים טעם ליסוריהם, אין להם אל מי לפנות ביום צרה, והרי הם מיואשים ומאוכזבים. אין הם רואים כל מוצא אלא של איבוד עצמי.
עצת התורה
כד
מה יעשה אדם בשעה קשה זו? כלום אבדה עצה ממנו? יש בתורה תשובה גם לתקופה זו: לעסוק בתורה וגמילות חסדים. החפץ חיים ז״ל היה אומר ׳יעסוק׳ פרושו התמסרות. כדרך שאדם מתמסר לעסקיו בכל לבבו ובכל אונו, כן גם יעסוק בתורה ובחסד ואז ינצל.
כה
ישראל בגלותם נמשלו לכבשה אחת בין שבעים זאבים. במצב כזה אין טוב לה לכבשה אלא שתשָכח מרבבות הזאבים. אין טוב ליהודים אלא שיהיו אומות העולם עסוקים בדברים אחרים ולא ישיתו לבם אליהם. כאשר הגויים מרבים לדבר בנו, כשאין פוסקים מלדבר אודותינו, זו הסכנה הגדולה ביותר. אם חזקים הם באמונתם כחומה בצורה ולא ינועו מפני שום רוח שבעולם, נבנה עליה, אך אם היא כדלת הסובבת על צירה ויסחפו בכל זרם חולף ויושפעו מכל רוח מצוייה, אז יהיו כעץ המגולל במקום רטוב ונרקב. כאן ניתנת הנחיה כיצד עלינו לנהוג בימים הקשים. העצה היא נצחית: לעמוד איתנים באמונתנו ולא להכנע וסביבה. אבל איך אפשר הדבר במצבנו המיוחד? גם על כך ישנה תשובה: התורה. רק התורה בכוחה לחשלנו שנהיה חזקים כברזל. מעידים על כך תולדות ישראל במשך אלפי שנה, כי בכח התורה יצאנו בשלום אף כאשר באנו באש ובמים כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ:
כו
שאל אביך ויגדך, שקניך ויאמרו לך - אם תראו לפניכם דרכים שונות ולא תדעו באיזה מהם לבחור, חפשו בשבילי הדרכים של עקבות אבותיכם ובדרך בה תגלו אותם, בה צעדו. בדרך חדשה שלא הלכו אבותיכם אל תלכו כי כל הדרכים בחזקת סכנה והדרכים החדשות סכנתם מרובה ביותר. באיזו דרך הלכו אבותינו? בדרך התורה. יש לנו אפוא תמרור ברור, באיזו שיטה ובאילו אמצעים עלינו לנקוט להגנתנו.
מדיניות הגלות של אבותינו
כז
בעל החפץ חיים ז״ל היה רגיל לומר: ״בחיי האדם ישנם רגעים בהם הוא נאלץ להחליט בעניין מסויים ואינו יודע מה להחליט, יש והעניין הוא בנפשו ומשאינו יודע מה לעשות יש לו מפח נפש, והנה אחד אומר לו: הרי תוכל לשאול בעצת ה׳ בכבודו ובעצמו. הייתכן? ישתומם האדם. אכן, אמר ה׳חפץ חיים׳ אפשרות זו ניתנה לכל אדם ואדם. יש לנו תורה הכוללת בתוכה תשובות לכל השאלות שבעולם. הפתרון שמוצאים אותו בתורה הוא עצת ה׳.
יש לדעת כי מלבד המצוות והאיסורים שבתורה, מצויות בה גם עצות מעשיות ומנוסות, וכשם שהתורה נצחית היא, כך גם עצותיה נצחיות הן. דרושות עינים בהירות לראות היטב היכן כתוב בתורה ומה כתוב בה, אך הכל כתוב בה. אם ישנן בתורה עצות עבור הפרט, קל וחומר שיש בתורה הוראות ברורות עבור כלל ישראל, ובינהן גם כיצד צריך להיות מהלך היהודים עם אומות העולם בתקופת הגלות. אם אין נוהגים לפי עצת התורה, מעמידים את כלל ישראל בסכנה חמורה. עד הדורות האחרונים ניהלו היהודים את מדיניות הגלות שלהם על פי עצת התורה, בזמן האחרון השפילו את כבוד התורה, שואלים ל׳דעת התורה׳ רק בענייני אמירת קדיש. אך שאלות מדיניות, שאלות הנוגעות לכלל ישראל, סבורים שאין להם כל שייכות לתורה. לשם כך קיימים המדינאים המקצועיים והסופרים, והם מנהיגי הדור. מאיזה מקור שואבים הם את שיטותיהם הפוליטיות? מתורתם הם: ׳נהיה ככל הגויים׳, ובהתעלמות מוחלטת מתורת ה׳. כמו שלדעתם יש לחקות את הגויים בכל תחומי החיים, כך גם יש לחקותם בתחום המדינות והמפלגות. הם אינם יודעים, או יותר נכון מסרבים לדעת את האמת, שאילו היו היהוים נוקטים משכבר הימים בשיטת נהיה כגויים, כי עתה כשם שנמחקו עמים גדולים וכבירים מהם, לא יהיה נשאר זכר גם להם.
ברור לכל מתבונן, כי דברי ימי ישראל מתנהלים במסלול יחיד ומיוחד, שאין דומה לו בכל אומה ולשון. הנוקטים בשיטות מקובלות ביחס למדיניות הגלות של היהודים, מודדים במידה של כזה ושוקלים במשקל של מרמה. אריגים מודדים במטרים וחלב בליטרים, או בכוסות, והבא למדוד אריגים בליטרים וחלב במטרים, הרי הוא חסר דעה. אולם כאלה הם המדינאים החדשים שקמו לנו, הם מודדים במידה לא מתאימה. השיטות התופסות את אצל עמים היושבים על אדמתם אינן תופסות אצל היהודים. ממדיניות נבונה נדרש להתחשב בנסיבות. כשם שמצבנו הוא מיוחד במינו, כך גם צריכות להיות השיטות המדיניות שלנו. שיטות אלה ניתן למצוא רק בתורה, אשר חזתה וגם הגידה את הכל מראש. אלפי שנה הוכיחו כמה צדקו שיטות התורה. מה הן שיטות התורה?
כח
בשעה שאתה רואה השעה חצופה אל תעמוד נגדה, אלא תן לה מקום. ליהודים אסור להתנגד לרודפיהם, זהו כלל רב תועלת למצב היהודים בגלות. ההמנים השונים הקמים עלינו עולים עלנו הכוחם ונופלים מאיתנו בהגינותם, נמצא שאין כל תועלת להתנגד להם. התורה והתפילה הם כלי זיננו היחידים והיעילים: ״ונצעק אל אלהי אבותינו וישמע שוועתנו״ אך אל נא נפנה צעקותינו אל ״העולם התרבותי״ או אל חבר הלאומים, אלא אל ה׳.
כט
כאשר פונים לאומות העולם אל לנו דרוש, עלינו רק לבקש ״לשון רכה תשבור גרם״ ׳וכי לא בני אב אחד ולא בני אם אחת הננו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזרות קשת? ניתנה כאן אזהרה לבל ניתן לאומות העולם לראותנו בכל מקום ולדבר אודותנו בכל עת. בה במידה שהאומות ימעיטו להגות ולדבר אודותינו, באותה מידה יוטב לנו. רק בשעה שגוזרים גזירות על מצוות התורה עלינו להיות קשים כחלמיש, ולא לוותר כחוט השערה. בשעה שגזר נבוכדנצר שישתחוו לצלמו, סרבו חנניה מישאל ועזריה להכנע לגזירה.
ל
אלה הן בקיצור הוראות התורה בדבר יחסנו אל הגויים. על פי הוראות אלה נהגו היהודים בכל הזמנים עד הדורות האחרונים, עד שקמו לנו ׳מנהיגים׳ המסרבים לדעת את התורה ואת עצותיה והם מנהלים את המדיניות היהודית בדיוק בכוון ההפוך. לדעתם, על היהודים להלחם ולדרוש. במי עלינו להלחם? במעצמות הכבירות שבעולם. עלינו להחרימן ולהרעיש בקונגרסים נגדן, ׳להפציצן׳ במאמרי עיתונים וכל נכניס מורך בלבם. העיתונים היהודים מוכיחים באותות ובמופתים, כי שונאי ישראל הם לא תרבותיים, לא דמוקרטים וכד׳ מטיפה מוסר לקוזק: ׳התבייש, אדוני הקוזק!׳ על אף ששונאי ישראל אינם מטיבים את דרכם עקב הטפה זו, בכל זאת אין עיתונינו מתעייפים מעבודתם ׳רבת הערך׳ לדבר אל העצים וא האבנים. דברים שיש להפנותם אל עצמנו אודות ה׳לינקיזם׳ [שמאלנות], ה׳מודרניזם׳ ושאר ה׳איזמים׳ שהתברכנו בהם בעת האחרונה - מכך מתעלמים הסופרים הללו נְבִיאַיִךְ [הנואמים ונביאי השקר] חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים: ידוע כי גם בתקופת הנביאים היו נביאי שקר. בשעה שנביאי האמת זעקו ״הודע את ירושלים את תועבותיה״ טענו עליהם נביאי השקר שהם עוכרי ישראל המוציאים לעז על בית ישראל. בשעה שנביאי האמת לא נרתעו מלהכניס עצמם בסכנה וקיימו בגופם ״גוי נתתי למכים ולחיי למורטים״ היו באותה השעה נביאי השקר אוכלים משולחן איזבל. תפקיד נביאי האמת היה לעורר את ישראל מתרדמתו, אך נביאי השקר מילאו תפקיד הפוך: להרדים את ישראל בחלומות נעימים. ברור כי קל יותר ונוח יותר לשחות עם הזרם מאשר נגדו. כיום אין איתנו נביאי אמת, אולם נביאי שקר יש לנו די והותר, לאומיים ובין לאומיים, אוכלי שולחן איזבל, המתפרנסים מקרנות שונות. וכשם שכלל ישראל שילם מחיר יקר על שנשמע בשעתו לנביאי השקר, כן הדבר גם כיום.
לא
מצב היהודים בשעה זו הוא הנורא ביותר שבתקופת גלותנו. הכח שעמד ליהודים בכל הזמנים הוא ההתקשרות לתורה, זה נתן להם כוחות רוחניים. התורה הראתה להם את הדרך, נחמה אותם ונתנה להם תקווה ורוממות נפש. יהודים ידעו שהם אינם בודדים, שישנו ״שומר עמו ישראל״. בדורות האחרונים קמו אצלנו מסכילים אשר ניתקו את היהודים מהתורה ולפיכך נשארו היהודים בודדים ללא מורה דרך, ללא נחמה ותקווה, ואין הם רואיםם כל דרך אלא של איבוד עצמי.
לב
הקללה הגדולה ביותר הרובצת עלינו כיום היא ההתפצלות למפלגות ולרסיסי מפלגות בגוונים שונים של חוסר אמונה, החל ברפורמים וכלה בפסאודו-אורתודוקסים המתעטרים העטרת אורתודוקסית. אין אחדות וגן לא תיתכן אחדות בצבא חסר משמעות. אין אוטוריטה המקובלת על כולם. בימים שהתורה שלטה בישראל, היה כלל ישראל ממושמע. כולם הכירו בסמכותה של התורה. כיום החליפו את אמונת התורה באמונת מצעי מפלגות, במקום להשמע לחכמינו הקדמונים, נשמעים למנהיגי המפלגות, כלומר במקום להאמין לנביאי האמת מאמינים לנביאי השקר. השקר עולה לנו ביוקר רב ואנו פורעים את החשבון במלואו. ולכן כאשר מציעים לנו איזה אמצעי עלינו לבדוק: אם גם אבותינו נקטו בו עלינו לנקוט כמותם ואם לאו אל נעשה זאת. למשל מוצע לכם ׳קונגרס יהודי עולמי׳ ברור הוא שאבותינו מעולם לא כינסו אספה מעין זאת ואל לנו להתנסות בכך. כך לגבי כל שאלה העולה על הפרק אם לעשות או לחדול. עלינו לבדוק מה עשו אבותינו במקרה כזה, זוהי הדרך היחידה שהינה בטוחה.
לג
סוף דבר: כל עוד נניח עצמנו להיות מונהגים על ידי אותם מתעים שהכניסונו לעימות עם ה׳ אין כל סיכוי שמצבנו ישתפר, להיפך, הוא ילך הלוך ורע מיום ליום. רק דרך אחת קיימת להצלתנו להשלים בינינו ובין אבינו שבשמים שומר ישראל, אז יהיה שלום על ישראל.
הרעיון הלאומי
לד
אבי הרעיון הלאומי המודרני בישראל, הוא בעל ׳השחר׳ הידוע שחי לפני כ-60 שנה ונלחם כל ימיו במרירות רבה נגד התורה, כנראה סבור היה שהתורה כבר שבקה חיים ויש לרשת אותה. לשם כך המציא תחליף לתורה בצורת הרעיון הלאומי. בעצם לא היתה זו המצאתו המקורית. בימים ההם ימי המלחמה הבלקנית, הגו רעיונות לאומיים כל עמי הבלקן הקטנים אשר בקשו לפרוק מעל צווארם את עול התורכים. היה עליו איפוא, רק להעתיק נטיעה זו לקרקע יהודית.
לה
עיקרה של שיטה זו: להיות יהודי משמע להיות בעל הכרה לאומית ותו לא. ממשיכי דרכו המשיכו את תורת רבם באמרם, כי גם משומד יכול להחשב כיהודי לאומי נאמן. מה דעת התורה על שיטה זו? המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הנו חסר כל ערך. נמצא כי הרעיון הלאומי כמות שהוא אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה. במרוצת הזמן הוליד הרעיון הלאומי בן ונקרא שמו ׳דתי לאומי׳. שם זה מורה כי התואר דתי לבדו אינו מספיק, יש להשלימו בתואר לאומי. השם הזה לכשעצמו מהווה כפירה באחד מיסודות האמונה. נאמר: ׳תורת ה׳ תמימה׳ כלומר היא אינה חסרה דבר ומום אין בה, והוזהרנו ׳לא תוסיפו׳. אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הלאומי דתי הוא עבודה זרה בשיתוף. לאמיתו של דבר ניסו כבר בעבר הרחוק להוסיף תורה שנייה על תורתנו. שיטה אחת היה ׳ביד חזקה׳ באמצעות גזרות ושמדות. על זה הובטחנו ׳כל כלי יוצר עליך לא יצלח׳ שיטה אחרת ׳בפה רך׳ על ידי הסתות וויכוחים. גם על כך הובטחנו ׳וכל לשון תקום אתך למשפט אתך תרשיעי׳. במשך הזמן המציאו תחבולה חדשה, אמרו: אמנם התורה טובה היא, אלא שיש להוסיף עליה עוד תורה אחרת. השיטות האלו הובאו מבחוץ על ידי הגויים, אולם כעת משתמשים בכל אלו השיטות הדתיים והלא דתיים משלנו. ביד חזקה. במקומות בהם ניתנה האפשרות רודים הם ביהודים כשרים, במקומות אחרים מחוסר עצמה פיזית משתמשים הם בשיטה השנייה, השפלת התורה באמצעים שונים, על ידי מאמרים ונאומים. השיטה השלישית, הוספת תורה על תורתנו, מוגשמת על ידי הדתיים הלאומיים.
לו
אלו האחרונים הכניסו בלבול דעות וערבוב מושגים נורא לתוך מחננו. לפני הופעתם ידוע היה כי כיהודי נחשב רק זה המסכים להכנס תחת עול התורה. הכופר בתורה דינו כמשומד ואין לו קשר איתנו. הדתיים-לאומיים טוענים אחרת: אמנם כופר הוא, אבל מכיוון שהוא בעל הכרה לאומית, משלנו הוא. ובידוע כי כל מי שאין לו יראת ה׳ אינו מנוי מישראל, והמה מכשירים את הכופרים להיות מנהיגים של כלל ישראל.
לז
נאמר: מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ: הכסף נבחן על ידי מצרף הזהב על ידי הכור, ואיש? איך נבחן האדם לדעת מה נימיותו? לפי מהללו. יש לבחון את מי הוא מהלל. אם דרכו תמיד להלל את הטובים, אות הוא כי גם הוא טוה מעיקרו, ואם דרכו להלל רשעים, הרי זה אות שאף הוא נמנה עליהם. מששומעים בשבח מי מדברים הדתיים-לאומיים, מתברר מה טיבם. ברור כי אוהב תורה אינו אוהב שונאי תורה, המכבד את התורה לא יכבד את מבזיה, וחלוק כבוד לרשעים לא טוב, אש היא עד אבדון תאכל.
לח
הזיווג של דת עם לאומיות הביא דבר נוסף. כידוע במאה האחרונה נוצרה בגרמניה יצירה, שכדי לשבר את האוזן קראו לה חכמת ׳ישראל׳. ליוצרי אותה חכמה היתה תכלית מוגדרת: לחלל את כל הקדוש ליהודים, לעקור את האמונה בקדושת התורה ולהשפיל את לומדי התורה ולהציגם כאנשים רגילים, אשר כאילו אמרו מה שאמרו מהרהורי לבם. מכך נוצרה ספרות שלמה בצורה של תולדות ישראל, תולדות ספרות ישראל ועד ביקורת המקרא. היראים העריכו נכונה את יוצרי ׳אותה חכמה׳ וראו בם מסיתים ומדיחים. אך הדתיים הלאומיים קיבלו את ׳חכמת ישראל׳ החדשה באהבה וביראת כבוד, וקבעו אותה לאבן פינה בחינוך הדור הצעיר. לימודי תולדות ישראל בנוסח אשכנז נהיה לאחד המקצועות העיקרייים בבתי הספר שלהם. במדינות מסוימות קיימות מה שקרויים ׳ישיבות׳ אשר בהם נלמדים באופן רשמי ׳דור דור ודורשיו׳ כתבי גרץ וגייגר וכדומה, נוכל לתאר לעצמנו איזו יראת שמי מקבלים התלמידים מספרים כאלה החדורים כפירה. אלה הם פרות הזיווג של לאומיות עם דת.
לט
למרות שהתורה מזהירה מהתחברות עם רשעים, אומרים הם: על ידי התחברותנו לרשעים נחזירם לטובה. הם דימו להיות חכמים וטובים מן התורה, אולם התורה מזהירה ״אל צדק הרבה״ ״הרבה״ הוא יותר מן המידה הדרושה. מה היא המידה? אותה קובעת התורה, ואל לו לאדם להיות יותר צדיק מן התורה.
אומרים השם ר׳ ישראל סלנטר: פעמים שאדם רוצה לעשות מעשה שהוא יודע כי הוא בניגוד לדעת התורה אך אומר הוא לנפשו כי מעשה זה יביא תועלת רוחנית רבה, יש בו משום הצלת היהדות. המשיל הגאון על זה משל: מעשה במלך ששלח אחד משריו בשליחות מדינית אל מלך אחר והזהר הזהירוֹ: אם יציעו שרי המדינות שאתה הולך לשם להמר עמך, אל תהמר אתם. הוא חזר, שנה ושילש את הזהרתו - אל תהמר בשום אופן. השר בא ליעדו ומלא את שליחותו. כשעמד לחזור אמרו לו השרים: היודע אתה שיש לך חטוטרת? לא נכון, אין לי ומעולם לא היתה לי, טען השר. הבה נהמר, אמרו השרים, במליון זהובים שאכן גיבן אתה. נזכר השר באזהרת המלך אולם אמר בלבו, הרי תוצאת המוּר זו אינה מוטלת בספק, מדוע לא לסכים לה ובכך אעשיר את אוצר המלוכה? הסכים, אפוא, השר להימור. הפשיטו את מלבושיו ונוכחו לדעת כי אמנם איננו גיבן. נתנו לו את הכסף שזכה בו והוא חוזר למדינתו שמח וטוב לב. בבואו לפני המלך לספר לו על עניין ההימור, אמר לו המלך, בשעה שהזהרתיך, ידעתי על מה ולמה הזהרתיך. שרי המדינה ההיא הימרו עמי על סכום גדול פי מאה מזה שזכית בו, כי הם יצליחו להפשיט ערום אחד משרי. אתה אמנם זכית במליון, אבל יהיה עלי להפסיד 99 מליונים עקב פחזותך. הנמשל מובן: אם אדם חושב בלבו כי למרות הזהרת התורה יביא הדבר האסור תועלת מרובה, יש לומר לו: אותה התועלת שאתה רואה, חזתה אותה מראש גם התורה ואם היא אסרה, אות היא כי לא תועלת אלא נזק גדול יגרום הדבר.
תוצאת ההתחברות לרשעים היתה כפי שחזתה אותה התורה. במקום להחזיר את הרשעים למוטב נהפכו הדתיים-לאומיים להיות תלמידים נאמנים לחפשים והם מפנים את כל מרצם וכוחם, בגלוי ובסתר, נגד נושאי דגל התורה. הם מהווים גשר בין שני המחנות, של הדתיים והלא דתיים, אלא שבדרך כלל על פני גשר רואים עוברים ושבים, ואילו על הגשר הדתי לאומי רואים רק עוברים ולא פוגשים בשבים. חגי הנביא אומר: הן ישא איש בכנף בגדו וגו׳ היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא, ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא. ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה״ פרוש הדברים הוא כי ממגע בקדושה אין מתקדשים אבל ממגע בטומאה נטמאים. התורה מעידה: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים״ אם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לשבת, ואם ישב סופו.עדות התורה נצחית היא ומכוונת לכל התקופות ולכל הנסיבות. החושב כי הוא יהיה יוצא מן הכלל, שוטה הוא וגס רוח. הנשמע לעצות התורה אשרי לו.
ארץ ישראל
מ
ארץ ישראל תופסת את המקום הנרחב ביותר בתורה, ומובן שהיא צורך חיוני לעם ישראל. מלבד זאת ישוב ארץ ישראל הוא מצווה בפני עצמה. מאידך גיסא, עובדה היא כי זה אלפיים שנה קיימים יהודים בחוץ לארץ, אמנם בתנאים קשים ומרים, אבל למרות הכל לא תמנו ואל כלינו גם בלעדי ארץ ישראל. נשאלת השאלה: נתאר לעצמנו כי היהודים נטשו את התורה, האם הם היו מסוגלים להתקיים אלפיים שנה? ברור כי אפילו מאה שנה לא יוכל עם ישראל להתקיים בלי תורתו.
עובדה נוראה ניצבת לנגד עינינו במדינה האדומה, זה עשרים שנה משהחלו היבסקצים, עוכרי ישראל, לעקור את זכר התורה שם באמצעות גזרות שמד וכבר עומד להמחק זכר ישראל ממדינה זו. רק בני הדור הקודם נשארו עוד ביהדותם, אך הדור הצעים אין לו מושג מיהו יהודי. נמצא כי בלעדי הורה אין בכוחנו להתקיים אפילו כמה עשרות שנים ואילו בלעדי ארץ ישראל התקיימנו 2000 שנה.
נדגים זאת במשר: לקיום האדם דרושים אויר לנשימה ולחם לסעוד את לבו, מה עושים בשעה שחסרים שניהם? מה יש לספק לו תחילה, אויר או לחם? ברור כי בלי אויר לא יהיה את מי להאכיל לחם. עם ישראל זקוק לארץ ישראל ועדיין לא זכה לה. גם התורה נחוצה לו, ואנו עדים כולנו לחזיון של התמעטות התורה משום שרוב הדור הצעיר מנותק ממנה. נשאל אפוא אותה השאלה, למה יש לדאוג קודם כל, לתורה או לארץ ישראל? ארץ ישראל אמנם נחוצה לנו אבל בלעדי התורה לא יהיו לנו יהודים. על כן ראשית יש לדאוג ליהודים ולאחר מכן לארץ ישראל עבורם. כיצד עושים זאת אצלנו? הופכים את הסדר. אין פוסקים לצעוק: ציון! ציון! במקום לזעוק תורה, תורה מה תהא עליה? בלעדי התורה אנו חסרי מגן וישע, בעוד שעם התורה אנו החזקים בעולם. אין זו מליצה גרידא, זו עובדה המתאשרת על ידי היסטוריה בת שלושת אלפי שנה.
זאת ועוד, קניין ארץ ישראל אינו תלוי ברצוננו ״אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו״ אבל להפיץ תורה ברבים, בידנו הוא, בנו תלוי הדבר. אמר החפץ חיים ז״ל כשראה שהחלה תנועה בקרב אדמורי פולין לעלות לארץ ישראל: מדוע נטפלו למצוות? שיפעלו למען התורה. עם התורה כל המצוות הן מצוות, בלעדי התורה הכל רפש״ נסביר דבריו בכמה דוגמאות: ישוב ארץ ישראל מצווה היא, אבל הושבת קבוצות של מומרים להכעיס, עבירה גדולה היא ולא מצווה. אין זה בניית הארץ אלא חורבנה. קשה ומסוכן חורבן זה מכל החורבנות שהמיטו הגויים על ארץ ישראל. החורבנות הראשונים היו מכפים על כלל ישראל, אבל חורבן זה שבא על ידי משומדים יהודים, קטרוג קשה הוא על כלל ישראל, המעניק להם מליונים ונותם באותה השעה לתורה רק פרוטות.
דוגמה נוספת, לייסד תלמודי תורה הוא מהמצוות הגדולות. מייסדים הם אפוא תלמודי תורה אלא בשינוי פעוט, במקום שילמדו בם תורה, מלמדים שם כפירה בתורה על ידי מורים לאומיים המדקדקים במצווה של ׳עברית בעברית׳. נמצא שהתלמוד תורה הופך לבית ספר של מסיון. חובה על כל קהלה לקחת לה רב מורה דרך, אך הם בוחרים ברבנים שאינם בקיאים בשולחן ערוך אלא בספרות הלאומית החדשה. אלה הן תוצאות של קיום ׳מצוות׳ בלי תורה. את המצוות האלה מקיימים בהתלהבות ובמסירות מיוחדת ׳אכן השכימו השחיתו׳. מה השגנו מהמצוות החדשות ומהתורות החדשות? נטשנו את תורתנו והנה סיפקו לנו מהשמיים את היטלר וחבריו, המלמדים אותנו לפי השיטות החדישות שבחדישות, הם יוסיפו ללמדנו עד שנפלוט את ה׳תרבות וה׳השכלה׳ גם יחד. אז יבוא השלום על ישראל.
נמסור בזה מימרה בשם החפץ חיים ז״ל: נאמר ׳רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו׳ מבאר הוא את זאת כך: כאשר צריך לתת תרופה לחולה מעיים והיא מרה ומרירה, מתחכמים ועוטפים אותה בכמוסה וכך בולעים אותה. התרופה עושה את שלה ואין החולה חש במרירותה. כן הדבר ב׳מכאובים לרשע׳ היסורים הם התרופה לפשעיו, אלא שהם מרים כלענה, אבל לבוטח בה׳ עוטפים את התרופה במעטה של חסד ׳חסד יסובבנו׳ וכך הוא בולע אותה. הבטחון בה׳ מועיל לו שלא ירגיש במרירות הכאבים.
׳אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם׳ עם ישראל לא יכלה ולא יאבד, מה עושה ה׳? מעמיד על ישראל ׳המן׳ הרודפם באף וחמת זעם ומשנעשים ישראל נרדפים באה גם הצלתם. כי ממידותיו של ה׳ - והאלהים יבקש את נרדף. נמצא, שבה במידה שהרדיפות הולכות וקשות, באותה המידה גדלים הסיכויים להצלתנו. אם רואים אנו שהרדיפות הגיעו למימדים שלא היו כדוגמתם, מן ההכרח שה׳ יבקש נרדפים. נאמר הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְהוָה: כלומר בתקופה הקשה ביותר של הגלות תבוא גם שעת הלידה. מאחר שברור כי ברגע זה יושבים אנו על משבר, מסתבר, איפוא, כי גם הלידה קרובה לבוא. אמן ואמן.
אל רודפינו נאמר אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהוָה אוֹר לִי. זַעַף יְהוָה אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ: וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיִךְ עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ עַתָּה תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת: יוֹם לִבְנוֹת גְּדֵרָיִךְ יוֹם הַהוּא יִרְחַק חֹק.
יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה: יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ: (מיכה, ז)