אף אחד מאיתנו, ואין זה משנה כיצד אנו הוגים את פילוסופיית היהדות שלנו, מעולם לא חלם להעלות על דל שפתיו מחשבה זו, כי תיתכן תפילה ללא אלוהים. ובכן, זה בהחלט משנה כיצד אנו הוגים את פילוסופיית היהדות שלנו. מהו אלוהים? הכללה ריקה? אליבי? רעיון כלשהו שאנו פיתחנו? אני מתמודד עם בעיה זו כל חיי... עדיין אין ידוע לי אם אני עובד את אלוהים או דבר-מה אחר. לרוע המזל, רבים מאיתנו, מלקטים כל מונח שפותח על ידי איזשהו פילוסוף – זמן רב לאחר שפילוסופיה זו עצמה כבר גוועה מזמן בתולדות הפילוסופיה – ומעניקים לו את שם אלוהים.
נשאלה השאלה מהי גישתי כלפי תפילתם של אלו שאינם מקבלים את מושג האלוהים בו עסקתי. ובכן, לא דיברתי על מושג ולא תבעתי את קבלתה של הגדרה. לנו היהודים אין מושגים; כל שיש לנו זו היא אמונה, אמונה בנכונותו של אלוהים להאזין לנו. אין לנו כל מידע, אך אנו חשים ומשוכנעים בהיותו קרוב לנו. ישראל אינו עם של מגדירי דת אלא עם של עדים לאכפתיות של אלוהים לאדם...
אין אדם שאין לו תיאולוגיה. תיאולוגיות השקר משתיקות-אלוהים הן הן החוסמות ומעכבות אותנו במעננו אליו. זו היא וודאותנו המוטעית והדוֹגמה נטולת-היסוד שחנקו את לב התפילה היהודית. כל אחד נכון להיום ייתן את הסכמתו לכך שישנה אלוהות עליונה בעלת כוח מוחלט בתחום הישות והערכים. ואולם מדוע לאלוהים לא יינתן גם הכוח לחדור לחיי אנוש? הכוח להושיט את ידו לעם ישראל? האם הוא כל יכול רק באופן כללי אך לא למעשה ולא בפרטים? ממש כפי ששגוי היה לראות את אלוהים בתוככי כל אבן כך שגוי הדבר למקמו מעבר לכל מעבר. מי שמתיימר לחשוב שאלוהים לכוד במערכת סגורה של ניתוק דומם, שהוא מצוי מאחורי סורגי האינסוף, שהוא אינו יכול לפנות אלינו – אדם כזה הוא דוגמטי, ועל כזה סוג של דוגמטיזם עלינו לחלוק נחרצות.
רוב התיאוריות של הדת פוֹתחוֹת בהגדרת המצב הדתי כבקשת האדם את אלוהים ומקבלות כאקסיומה שאלוהים הוא דומם, חבוי, וחסר אכפתיות ביחס לבקשת האדם אותו. ברם, באימוצה של אקסיומה זו, ניתנת התשובה לפני שנשאלה השאלה. לדידה של החשיבה התנ"כית הגדרה זו לוקה בחסר, והאקסיומה שבבסיסה שקרית. התנ"ך שח בבקשת האדם את אלוהים, ובעיקר בבקשת אלוהים את האדם.
האמונה עולה מתוך היראה, מתוך המודעות להיותנו חשופים תמידית לנוכחותו של אלוהים, מתוך החרדה להשיב לאתגר החיים של אלוהים, ומתוך המודעות להיותנו נקראים על ידו. הדת מורכבת משאלת אלוהים ומתשובת האדם: וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָֽאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה׃ הדרך אל האמונה היא הדרך של האמונה. הדרך אל אלוהים היא הדרך של אלוהים. אם אלוהים אינו שואל את השאלה, כל חקירותינו לשווא תהיינה.
הכרת אלוהים היא מענה, ואלוהים הוא אתגר ולא רעיון. איננו חושבים אותו, אנו נסערים ממנו. לעולם לא נוכל לתארו, נוכל רק לשוב אליו. אנו עשויים להתמסר אליו, לא נוכל להקיפו בדעתנו. נוכל לחוש בנוכחותו, אך לא לתפוס את מהותו. לו הקריאה, לנו הפרפראזה; לו הבריאה, לנו השיקוף. אלוהים אינו אובייקט העומד להבנה, תזה שיש לתמכה; אף לא סך כל שהוֹוה (עובדות), או תמצית כל הראוי להיות (אידיאלים). אלוהים הוא הסובייקט המוחלט.
לפי רוח התנ״ך, בקשתנו את אלוהים אינה אלא שיבה אליו; חשיבתנו עליו היא היזכרות... המילה העברית עבור תודעת החרטה היא "תשובה", שמשמעה הן "שיבה" והן "תשובה לשאלה". שיבה לאלוהים היא תשובה לאלוהים. הצו המוסרי לא נגלה לראשונה על ידי אברהם אבינו או במעמד הר סיני. ראיית הרצח כמעשה פלילי ידועה הייתה לבני האדם לפני כן מייד לאחר המבול. גם רעיון הצדק האלוהי לא היה בלתי מוכר. החידוש היה הרעיון שהצדק הוא מחויבות לאלוהים, הצדק הוא דרכו ולא רק תביעתו; כי אי-צדק אינו דבר מה שאלוהים מגנהו כשאחרים עושים אותו, אלא ניגודו המוחלט של אלוהים; כי זכויות האדם אינן אינטרסים של החברה המוגנים בחוק, אלא אינטרסים מקודשים של אלוהים. אלוהים אינו רק מגן הסדר המוסרי, "שׁפֵט כל הארץ", אלא גם מי שאינו יכול לפעול שלא בצדק. אהובו לא היה נמרוד... כי אם אברהם: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט: (בראשית יח, יט). התורה היא בראש ובראשונה דרכי אלוהים ולא חוקי אלוהים. ומשה התפלל: הוֹדִעֵנִי נא את דְרָכֶךְ.
התנסותם של בני ישראל באלוהים לא התפתחה מתוך חיפוש. עם ישראל לא גילה את אלוהים; עם ישראל התגלה על ידי אלוהים. היהדות היא בקשת האלוהים אחר האדם והתנ"ך הוא עדות על פניית אלוהים לעמו. יש בתנ"ך פסוקים רבים על אודות אהבת אלוהים לישראל, הרבה יותר מאשר על אודות אהבת ישראל לאלוהים. לא בחרנו באלוהים; הוא בחר בנו. לא קיים מושג של "אל נבחר", אך ישנו רעיון של "עם נבחר". רעיון זה אינו מרמז להעדפת עם על סמך אפליה בין עמים מספר. איננו אומרים שאנו עם נעלה. "עם נבחר" משמעו עם שאלוהים פנה אליו ובחר בו. משמעותו של מונח זה עולה מן היחס לאלוהים, ולא מן היחס לעמים אחרים. עם משמעות ׳עם סגולה׳ אינו סגולה הטבועה בעם, אלא יחס בין העם השמוּר לאלוהיו: והָיוּ לִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לַיּום אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה.
החיים בזמננו היו חלום בלהות עבור רבים מאתנו, שלווה הייתה לאפיזודה חולפת, שמחה לזיוף. מי יכול היה לנשום בזמן שבו האדם היה עסוק ברצח העדות הקדושה ליהוה שישה מיליון פעמים? ועדיין, אלוהים אינו זקוק לאלו המשבחים אותו בשעה שיש מצב של אופוריה. הוא זקוק לאלו האוהבים אותו בשעה של צער, שלו ושלנו כאחד. זו היא המשימה: בלילה האפל ביותר להיות בטוח בשחר, בטוח בכוח להפוך קללה לברכה, ייסורים לשיר... ללכת דרך הגיהינום ולהמשיך לתת אמון בטובו של אלוהים – זהו האתגר וזוהי הדרך...
וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי׃ (ישעיהו נז, יג)
להתראות נוחות, שלום שלווה. אמונה היא ראשיתם של הרחמים, רחמים עבור ה׳. כאשר הלב מתפקע מאנחות הכאב של יהוה, אז אנו נסערים מן המודעות, שמעבר לכל האבסורדיות קיימת משמעות, אמת, אהבה... הכאב עז כמוות, אכזרי כקבר. אך אולי יהיה זה בקבר, מקום משכנה של האמת, שמותנו שלנו יאיץ במשהו את גאולת הארץ. לפעמים אנו מוכרחים להאמין, להמשיך לשאת עדות אף על פי שהוא גנז את עצמו.