האיסור לבשל גדי בחלב אמו (גדי שעודו יונק) מופיע בתורה שלוש פעמים באותן המילים ללא פרוש או הסבר. נברר מה ראתה התורה להורות על ישראל את האיסור שבעיני רבים מתפרש כאיסור אכילת דבר חלב יחד עם בשר, אך במבט מעמיק יותר חושף עוד פן של עבודה זרה שצריך להזהר ממנה. הברור יעשה דרך:

1. מיקומו של הפסוק בקובץ המצוות אליו הוא שייך.

2. סיפורי המקרא על האבות אם מסכימים עם האיסור ואם לא.

3. מנהגי העמים וחוקותם בסביבת הארץ בזמן המדובר.

מיקום המצוה בתורה

אזכור 1 - בעניין שלושת הרגלים, טהרת הזבח ואכילתו והבאת ביכורים לבית ה׳

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָֹה: לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (שמות כג, יז-יט)

אזכור 2 - בעניין שלושת הרגלים, טהרת הזבח ואכילתו והבאת ביכורים לבית ה׳

כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (שמות לד, כד-כו)

אזכור 3 - בין מקבץ המאכלים האסורים לבין הבאת ואכילת ביכורים בבית המקדש

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: (דברים יד, כא-כג)

האיזכור השלישי יוצא דופן, משום שהוא משוייך לאכילת ממאכלים אסורים, אך הגדי או חלב אמו אינם אסורים כשהם בנפרד. מייד לאחר פסוקנו וללא הפסקה הכתוב עוסק במעשר התבואה, ואכילת המעשר במקום הקודש, כבשני האזכורים הקודמים. לעת עתה אפשר להסיק שהמשותף לשלושת האזכורים הוא טהרת הזבח ואכילתו, והבאת ביכורים לבית המקדש.

השאלות העולות מהקריאה

אם באמת התכוון ה׳ להורות לנו לא לערבב אף בשר באף חלב, מדוע אפוא מופיע הפסוק שלוש פעמים באותו נוסח וללא הסבר - האם ייתכן שידעו ישראל על מהות האיסור? מדוע רק באזכור השלישי הפסוק מקושר למאכלים טמאים? ובידענו כי התורה מדייקת עד מאד במילותיה - מדוע נאמר לא תבשל אם תכלית האיסור היא האכילה?

אברהם אבינו ודוד מלכנו ידעו שאין איסור לאכול בשר עם חלב

קיומן של חיות טמאות וטהורות ידוע לאנושות מזמן הבריאה. הבל הקריב את חלבן של חיות טהורות, שכן ה׳ שעה אל מנחתו. נח הביא לתיבה שבעה שבעה מהחיה ומהעוף הטהורים והקריבם בעת צאתו מהתיבה, והיו המה לריח ניחוח באף ה׳.

אברהם אבינו הגיש בשר וחלב למלאכים שבאו להודיע לשרה על הולדת יצחק ולהפוך את סדום: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (בראשית יח, ח) ואם יאמר האומר שהיה זה טרם מתן התורה לישראל, נענה:

1. ישנה עדות ה׳ שאמר ליצחק שאברהם שמר מצוותיו: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

2. ואם ניתנה התורה כביכול אחרי זמנו של אברהם, מי יעז לבו ויאמר שמלאכי ה׳ קדושי עליון היו אוכלים דבר טומאה?

3. מאות שנים לאחר מתן התורה דוד המלך והעם אשר איתו אכלו בשר וחלב, זה היה המזון שהוגש לדוד המלך לאכול בעת בריחתו מירושלים מפני אבשלום בנו: וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר: (שמואל ב יז כט). האם אפשר לומר שמשיח ה׳ יעבור מצוותו, הוא והעם אשר אתו, וינקה?

בישול גדי בחלב אמו הוא מנהג עובדי אלילים

אחת האזהרות החמורות, המפורטות והחוזרות על עצמן ביותר בתורה הוא התרחקות מדרכי הכנעני שישב אז בארץ, ובייחוד נאסר לאמץ את מנהגי פולחנם. אחד מטקסי העבודה לאלה עשתורת, אלת הפריון, כללה בישול גדיים בחלב אִמם בעת הביכורים לשם בקשת פריון בעבור האדם, הבהמה והאדמה. העבודה לעשתורת לא הייתה מוגבלת לאזור כנען, זהו מנהג עובדי אלילים ששכנו בכל אזור הסהר הפורה, ממנו נמשכה ויצאה תועבת הקרבת ילדים כפי שמתואר לכל אורך התנ״ך. מנהג הקרבת גדי מבושל בחלב אמו המשיך להתקיים שנים רבות גם לאחר התפשטות האיסלאם באזור, ונמשך עד היום במקומות מסויימים.

כך מתברר הקשר בין הבאת הביכורים ובין האיסור: אכן ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך כתודה על תבואת האדמה אשר נתן לך, אך הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען ולא תבשל גדי בחלב אמו ותביאו קרבן! התורה מדייקת במילותיה - אלוהים הדגיש דווקא את בישול הגדי ולא אכילתו, שכן היה מוקרב ולא נאכל. כוונת מצווה זו היא להרחיק את בני ישראל מהעבודות הזרות האליליות והאמונות הטפלות שעובדי האזור היו מתנהגים בהם. ומבין פרשנים אחד העז לומר: ״לא תבשל גדי - כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקניינם וכל בהמתם.״ מתוך פרושו לתורה של הרב עובדיה ספורנו.

הפן המוסרי שבאיסור

למדנו מפרשיית קדושים תהיו שקדושת איש ישראל מורכבת מטוהר הגוף והנפש - המעשה והמחשבה, ולאיסור לבשל גדי בחלב אמו ישנו פן מוסרי שמכוון להרחקה, השמרות מאכזריות ואימוץ דרכי הנהגה נקיים ממום. כי האם נכון שגדי שעודנו ניזון וגדל מחלב אמו, ימצא את מותו באותו חלב? הרעיון הזה אינו יחיד בתורתנו. במצוות שילוח האם מהקן נאמר: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב, ו) ובפרשייה העוסקת בתאור הקרבן הנרצה לה׳ כתוב: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד: (ויקרא כב, כח). אלהינו אינו רוצה בקרבן שנגרם לו עוול, ושאינו משקף חסד ורחמים, ואת טהרת לבו ורעיונו של המקריב.

חבלת מנסרי המסורה בכתובים

נחזור לאזכור השלישי בו האיסור מופיע בין פרשיית מאכלים אסורים לביכורים. אם האיסור קשור לקרבנות הביכורים, מדוע הוא מופיע בעניין מאכלים טמאים? ובכן, הוא לא. כהרגלם בקודש, התאימו את הכתוב לשיטתם ולהלכותיהם וחיברו את האיסור לבשל גדי בחלב אמו לעניין טומאת מאכלים. הם סיימו את הפסוק לאחר האיסור במקום להפסיקו מייד לאחר כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: המהווה סיכום לחוקות המאכלים, וכך עשו: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

אך באמת יש לקרוא את האיסור כך: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ [ולא תביאהו קרבן להביא ברכה אל ביתך, אלא] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: (דברים יד, כא-כב)

נזכיר, שמגילות התורה והנ״ך כולן טהורות באו, ללא חלוקה לפסוקים, פרקים, או פרשיות, זהו מעשה מאוחר.

מדוע הצטרכו בעלי ההלכה ליצור מצוווה שאינה אמת?

ספרי ההלכה של ישראל על כרעי אמונת פרס נברַאו, וכמו מצוות רבות שאין להן זכר בכתובים[1] - כגון ״מצוות״ נטילת ידיים לה חיברו מסכת שלמה ׳מסכת ידיים׳ - גם למצווה זו יש מקור זר הנובע מאמונת השניות של הפרסים.

הפרסים אוחזי דת זורואסטר מאמינים בקיומם של שני כוחות עיקריים שמנהיגים את המציאות, אל טוב ואל רע הניצבים זה מול זה בקרב איתנים. האמונה הדואליסטית של הזורואסטרים מתבטאת בהפרדה בין הכוחות החיוביים לשליליים, וזו באה לידי ביטוי במערכת אמונות, דעות והתנהגויות, לדוגמא: החלק העליון של הגוף נמצא בשליטת כוחות חיוביים והחלק התחתון בשליטת כוחות שליליים, ולכן יש להפריד ביניהם בעזרת אבנט, וכך בכל תחום בחייהם. בהלכה היהודית אימצו את המושגים ׳דין׳ ו׳חסד׳[1] ובאותו האופן הכריחו הפרדה בין כוחות הרע המגולמים בבשר, וכוחות הטוב בחלב: הבשר האדום מייצג את הדין האלוהי, ואילו החלב הלבן מסמל את החסד האלוהי, ואסרו לערבבם פן תמעט מידת החסד וכדברי הזהר: "כל האוכל בשר בחלב הוא גורם להביא דינים רעים בעולם.״

האיסור לאכול בשר בחלב התרחב עד בלי די מאז ימי המשנה ובימינו הוא כולל שלל תוספות וסעיפים כגון: המתנה בין אכילת בשר לחלב וניקוי הפה והשיניים, הרחקה בין אוכלי חלב לאוכלי בשר, ועוד הגדילו לעשות כשקבעו עוף בכלל בשר, כשהעוף אינו מניק וגוזלו אינו יונק. גם כללי הפרדת כלים הם ניגוד לתורה, כי כלי יטהר בהעברה באש או במים בלבד: כל דבָר אֲשׁר יָבֹא בָאשׁ תַּעבִירוּ בָאֵשׁ וטָהֵר אךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וכֹל אֲשֶׁר לא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעבִירוּ בַמיִם: (וידבר לא, כב) ואין כלל צורך בשתי מערכות כלים.

האיסור מיטיב עם האוחזים במשרות האוכפות הפרדת בשר וחלב. מעריכים בגלובס שעולם הכשרות הרבני מגלגל מליארדי שקלים בשנה[1] בעיקר בשל האיסור הקפדני ביותר בהלכה, המבוסס על הפסוק לעיל.

האם בשר דגים אינו נחשב בשר?

ההלכה קבעה על דגי הים שאינם נחשבים על בשר, ואנו תמהים, מהו בשר דג אם לא בשר? האומנם נוזל אדום זורם בעורקיו? נוכיח מהתורה את ההיפך:

במסע ישראל במדבר האספסוף שבקרבם התאוו לאכול בשר ואף סחפו אחריהם חלק מישראל, משה פנה אל ה׳ שמבטיח בשר למשך חודש שלם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: (וידבר יא, כא-כב) כלומר בין אם צאן ובקר ובין אם דגים – בבשר מדובר. בתשובה לכך ה׳ הביא שלווים, בשר עוף. התורה מלמדתנו - והדבר פשוט וברור - על בשר יחשב כל יצור חי שדמו בו ככתוב: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ׃ (בראשית ט, ד)

לכן אכילה או בישול כל בשר וחלב יחד היא בהיתר, אך לא נבשל גדי בחלב אמו כי חובה עלינו להתייחס למשמעות המילולית של הפסוק. המצווה מתייחסת רק לגדי בחלב אמו ואין להוסיף עליה ולהרחיבה, ככתוב: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: (דברים ד, ב)

ובאמת, התורה כולה ניתנה לשם הרחקת ישראל מעבודת אלילים והבל, ולדבקות בדרכי ה׳ לטוב לנו באחריתנו.

===

[1] ספרו של ד״ר שלמה רובין // פרס ויהודה: מדבר על אמונות ודעות ומנהגים, אשר קימו וקיבלו אבותינו בימי שבתם בגלות בבל מאת הפרסים ודתיהם // (שנת 1909).