מצוות לימוד תורה בדרך הפשט

מן התורה משתמע שלא רק קיום המצוות ועשייתן הוא מצווה, אלא גם ידיעת משפטי המצוות ולימוד התורה איש איש כפי הכרתו היא מצווה, ולזה באו מצוות עשה מפורשת בתורה ״ולמדתם את בניכם״, ״ושננתם לבניך״, ״ודברת בם״, ״למען ילמדון״ והכוונה ב״ולמדתם״ היא על לימוד על פי הפשט דווקא, ובלעדיו לא יצא מצוות עשה של ״ולמדתם את בניכם״, נאמר בתורה: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כּל יִשְׂרָאל וַיֹּאמֶר אלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאׇזְנֵיכֶם הַיֹּום וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם׃

מצוות עשה שבתורה, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא, יט) מחייבת את האב ללמד את בנו, הן בעצמו או על ידי אחרים, וזה מבורר היטב מן וְלִמַּדְתֶּם בבניין פיעל, וידוע בחכמת הדקדוק שיש לפעמים בנין פיעל תמורת בניין הפעיל כמו שִׂמַח וכדומה, וכן לִמֵד יש בו גם כן הוראת פיעל והוראת הפעיל, וכן מחייבת מצוות תיקון מקום לימודים לצעירים, וזה בא בכינוי הרבים ולִמדתֶם שבא בכינוי הרבים, רוצה לומר, על עדת ישראל בכלל חלה המצוות עשה ללמד את הבנים.​ (ריב״ל)

​

באיזו גישה כדאי לקרוא את התנ״ך?

למרות המשיכה לפרשנות הסטנדרטית הנוטה לפרש את הכתובים באור אלגורי ולעתים מסתורי ורב־משמעי, הקריאה הפשוטה תצמד תמיד לארצי ולחומרי, שהרי כוונתו של אלהים בתורה בכלל היא לתאר לכל אדם באופן ברור, ענייני ובלתי מתחכם או נסתר על ידי מי ואיך נבראה הארץ, כיצד אלהים סידרהּ בששת ימי הבריאה והביאה למצבה הטוב מאד: אור, רקיע, מים, מאורות, צמחים, חיות, ולבסוף מי שעבורו נברא הכל - האדם.

את סיפורי בראשית, ככל שיהיו קצרים או לעתים סתומים במבט ראשון: גן עדן, עץ הדעת טוב ורע, קין והבל, בני האלהים שחמדו את בנות האדם ועוד– את כל אלו ננסה להבין כפשוטם, בכלים אשר נתן לנו האל שבראנו והם: ההגיון, השכל הישר והנסיון האנושי, לדוגמא: הנחש הוא חיה שזוחלת על גחונה ולא ״יצר רע״. כי הנה באחרית הימים ארירתו עוד בו: וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, ובכלל איך יענש יצר, שהוא דבר מופשט ורוחני, בזחילה על גחון?) כמו כן רצה הבורא יתברך לספר קורותיו של המין האנושי מזמן בריאתו, איך נוצרו השפות ומנין התפתחו העמים, ואיך נבחר אדם אחד מיוחד והוא אבינו אברהם ע״ה, וממנו יצחק, וממנו יעקב - ממנו קם זרעו להיות עמו של האלהים.

​

מתוך קריאה טהורה ופשוטה שכזו יתגלה לנו סיפור מהמופלא שבסיפורים. אין כמוהו: כתוב בבהירות, בעושר לשוני וגאונות ספרותית בשפה קרובה מאד לזו שאליה נולדנו, וממנו נוכל ללמוד על עצמנו, עברנו, מהותנו והמשך קיומנו כי ה׳: מַגִּיד מרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נעֲשׂוּ (ישעיהו מו, י) הסופר יודע-כל האמיתי של היצירה, שאין ביטוי אחר להגדירה מלבד ׳על־אנושית׳, הוא אלהים עצמו היודע מחשבות כל איש, שהעביר דברו לנביאיו וכהניו ברוח הנבואה. הקורא המתמיד יווכח לדעת שאף אם נביאים-סופרים רבים חיברו את היצירה במשך שנים רבות, הרי שרוח קדשו פיעמה בקרב סופרי התנ״ך כולם, רוח קדשו של ה׳ אלהינו עצמו: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד׃ (קהלת יב, יא) אל לנו להוסיף את שאינו כתוב, אל לנו להמציא אגדות, לנחש מדרשים ולמלא ראשנו ולבנו ברעיונות זרים, והחשוב מכל - אל ניתן לפרשנים מאף סוג וזמן להסיח דעתנו מפשט הכתובים.

​

אין הכוונה לומר, שאין בתורה סודות ורזים. יש ויש, וסוד ה׳ ליראיו... אך הסודות מתגלים מהחקירה בפשט הכתובים, מצרוף רעיונות בין ספרים מצטרפות אחת לאחת חתיכות ממקור החכמה המופלא ביותר בעולם, האין סופי - התנ״ך.

​

​

סדר הקריאה בתנ״ך

סדר הקריאה להלן מבוסס על ציר הזמן ולא על סדר הספרים של נוסח המסורה.

​

• תורת ישראל: בראשית, שמות, ויקרא, וידבר, דברים, יהושע.

• קורות ישראל החל מהישיבה בארץ: שופטים, רות, שמואל א+ב, מלכים א+ב, דברי הימים א+ב, דניאל, עזרא, נחמיה, אסתר.

• סדר הופעת הנביאים: יונה, עמוס, ישעיהו, הושע, מיכה, מחום, צפניה, ירמיהו, יחזקאל, חבקוק, חגי, זכריה, מלאכי.

• נביאים שלא ידועה שנת נבואתם: יואל, עובדיה (נבואות אחרית)

ארבעת עמודי התורה

​

א - הקניית דעות אמיתיות באמונה לכל המונהגים בה והנלווים אליהם

ב - להזהיר בהרחקת דעות כוזבות ושקריות

ג - למד ולהקנות מידות טובות, מעלות כשרות וישרות

ד - להרחיק להזהיר ולדחות מידות פחותות ומגונות ומנהגים נגדיים לאמונתנו

​מאת החכם מרדכי סולטנסקי, מספרו ״תיטיב דעת״.

​

והָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלילה - מה המשמעות?

חכמי ישראל אחרי תקופת המקרא פרשו את הדברים כמשמעם ועשאום מצווה לכל איש מישראל לעסוק בתורה כל שעה. ומפני שהתורה ספר קטן גילו הם פנים בה שלא ככתוב ואמרו שהיא נדרשת משבעים פנים בכדי להרבות בכללים ופרטים וריבויים ומיעוטים ודקדוקים ודרשות ורמזים עד אין סוף - ככל התורה שבע״פ. לרגלי הטעות הזו באו 3 רעות שאין כמוהן לרוע:

​

1. כל האדם התחילו ללמוד ולקפח פרנסתם, ובאו ריש ועוני לקהילות רבות ונסו החכמה והמדע. 2. לפי שכל אחד היה עוסק בה ואין כל אחד חכם, אבל עסקו יקר בעיניו והוא מתאמץ לתת לו שם ושארית על פני ארץ, נכנסו בתושב״ע דברי חכמים שנסרחה חכמתם, והתפרסמו דבריהם כדברי אלהים חיים. 3. שמעתה כבד עול התורה על צווארי עושיה ושומריה עד לאין משא, ויראי אלהים יודעים זאת, ולבם נוקפם על מעשיהם כל הימים מפני שרשעים הם בעיני עצמם. מכובד משא המצוות המדומות וההלכות פרקו עול ויצאו לתרבות רעה כי נואשו מלקיימה כולה - ועזבוה ככתוב: ויָמים רַבּים לְיִשְׂרָאֵל ללֹא אלֹהֵי אמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּללֹא תוֹרָה׃ (דברי הימים ב טו, ג). אין בית דין שמקיים את מצוות התורה הכתובה, אין כהנים שמלמדים את העם ואין התורה הכתובה עיקר בחיי האדם.

​

פרוש ללֹא אלֹהֵי אמת עניינו על שופטי העם ולא חלילה אלהינו - כפי שאמר יתרו למשה ע״ה על בחירת שופטים: ואַתה תֶחֱזֶה מִכל הָעם אַנשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אלֹהים אַנשׁי אמֶת שׂנְאֵי בָצַע - ואלו התכונות הדרושות לשופט, ואיה הן בשופטינו? לא נדע.

התורה ניתנה לכל אחד מישראל לקיימה באופן מלא משמיעתה בלבד: למען יִשְׁמעו וּלמעַן יִלמדו ויָראוּ את יהוָה אלֹהֵיכם ושָׁמרוּ לַעֲשוֹת את כל דברֵי הַתוֹרָה הַזאת, ולא ייתכנו בה שום נגף ומכשול, שהרי אלהינו רוצה שנקיימה לְטוֹב לָנוּ כל הַימִים. אכן התורה כתובה בפשטות וחכמה, באופן בו יוכל כל איש ישראל להבינה ולקיימה ולחיות בשמחה ובשפע ולעבוד את אלהיו מרוב טוב בכשרון ובחכמה בם חנן האל אותו - וגם אם אין האדם האחד דומה לשני באף אופן.

​