המילה קידוש אינה בתנ״ך כולו, אמנם לשורש ק.ד.ש יש הטיות לפעלים רבים, אבל אף אחד מהם אינו קִידוּש. גם לא נמצא בתנ״ך כולו טקס בציעת לחם, טבילתו במלח וחלוקתו עם או בלי קשר ליום השבת, וגם מזיגת יין וחלוקה לכל המשתתפים ללגום מאותו הכוס חסרה מתורתנו.

הקידוש בישראל נסמך על שני חלקיקי פסוקים שאינם מן התורה:

• ׳המוציא לחם מן הארץ׳ הוא חלק מפסוק בתהלות ואינו מצווה: מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מן הָאָרֶץ׃ (קד, יד) כאן החציר והעשב הם הם הלחם היוצא מן הארץ. הפסוק מהלל את ה׳ המוציא אוכל לכל ברואיו מן הארץ, כי לחם במקרא הוא כלל המאכלים, כגון: ׳ונחש עפר לחמו׳ (ישעיהו סה, כה) ׳קראן לו ויאכל לחם׳ (שמות ב, כ) ורבות הדוגמאות.

• ׳בורא פרי היין׳ - מגיע מן הפסוק: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנושׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃(תהלות קד, טו)

המנהג המחופש למסורת, הגיע ממי זרים, הם מימיה המעופשים של הברית החדשה:

• וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֵךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי. וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֵךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם. וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים. (הבשורה על-פי מרקוס, יד, 22–24)

• כִּי־כֵן קִבַּלְתִּי אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּמָסַרְתִּי לָכֶם כִּי הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר־נִמְסַר בּוֹ לָקַח אֶת־הַלָּחֶם׃ וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה גוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי׃וּכְמוֹ־כֵן אֶת־הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה וַיֹּאמַר הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי בְּכָל־זְמַן שֶׁתִּשְׁתּוּ׃

ולכן לא נבצע שום קידוש מעין זה על כי הוא מנהג זר לתורתנו.

קדושת השבת

קדושת השבת אינה דבר שפעולה מגדירה אותו, אלא דווקא אי הפעולה, השביתה מכל מלאכה: כבר בפרשת הבריאה מוגדרת מהות השבת: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: (בראשית ב, ב,-ג).

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכל צְבָאָם׃ בריאת הארץ והשמים על יושביהם הגיעה לתכליתה ועל כן הסתיימה המלאכה. כל האזכורים הבאים בעקבות זאת הם הרחבת עניין השביתה ממלאכה.

הקודש ראשיתו במחשבה שבלב - זכור ושמור - להיות עם האלהים במנוחה ביום קדשו כפי שאמר ורצה: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם: שלא נחשוב, שלא נדבר ושלא נעשה שום מלאכה שמתפרנסים ממנה או שכרוכה בעבודה פיזית ומאמץ - רק לנוח כמוהו: וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ׃ כי השבת היא מתנה.

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי (כמו מעשות דבר שחפץ בו לבך והוא היפך משביתה) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר׃ אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בׇּמֳותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר׃ (ישעיהו נח, יג-יד)