שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד:

הקריאה נתפסת בישראל כהצהרת אמונה וגם משמשת מעין סגולת הצלה. קריאת בהלה ניתן לכנותה, יען כי הפסוק נאמר בשעת סכנה ודחק או על סף מוות, אך מהכתוב עולה כי ׳שמע ישראל׳ אינו קריאה אל האלהים כי אם אל ישראל:

הביטוי ׳שמע ישראל׳ מופיע 5 פעמים וכולם בספר דברים בנאומו הגדול של משה. בכל אחת מהפעמים משה אינו מתפלל ואינו קורא אל ה׳ להושיעו מסכנת מוות אלא קורא אל ישראל לשמוע לו, ושמיעה - היא ההבנה וההשבה אל הלב.

• וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם: (דברים ה, א)

• וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד: (דברים ו, ג)

• שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: (דברים ט, א)

• וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם: (דברים כ, ג)

• וכנ״ל פסוקנו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכל לְבָבְךָ וּבְכל נַפְשְׁךָ וּבְכל מְאֹדֶךָ: (דברים ו, ד-ה)

אכן על כל ישראל לדעת ולהבין כי יְהֹוָה אֶחָד הוא ומבלעדיו איִן, ובזאת מתייחדים ישראל מהגויים, ועל כן משה ע״ה אמר בפנייתו אל העם ׳שמע ישראל׳, ולמה שמע ליחיד ולא שמעו? כי ישראל כולם כגוף אחד, ונשים לב שלא אמר יְהֹוָה אלהים אלא יְהֹוָה ׳אלהינו׳ שהוא הכינוי הבלעדי להשגחתו של ה׳ על ישראל, אלהינו הקרוב אלינו, בכל קראנו אליו.

ונחזור לקריאת העם ״שמע ישראל״. כשאנו בשעת דחק וסכנה וצריכים לאלהינו, מדוע אנו פונים בבקשה לישראל שישמענו? מה נבקש שישמע ישראל ומה יעזרנו? אין זאת.

מנין המנהג? המקור לקריאה הלא הגיונית בעליל נמצאת במשנה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'), בעת מותו ביסורים זעק אותו ר׳ עקיבא - שמת מות בזויים ולא מות צדיקים - את הפסוק ללא הועיל, ומשם והלאה הונהג וחוזק המעשה על יד מנהיגים תומכי הלכה לקריאה בזמני רע, ואין זאת כי אם למנוע מאיש ישראל לקרוא לאלהיו. הגמרה גם משקרת (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ו, עמוד א') בציינה שהפסוק נאמר לפני כן, על ידי בני יעקב ליעקב לפני מותו, ולא היו דברים מעולם.

כהרגלה רוצה חוקת הבעל־פה להרחיקנו מאלהינו ולהסיטנו מן האמת והטוב והישר, משום שהקריאה אל האל בשמו האמיתי בשעת דחק וסכנה חשובה היא לאין ערוך: והָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט: (יואל ג, ה) ועוד פסוקים רבים הקוראים לאמירת שמו הקדוש בייחוד:

מספר התהלות:

• צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא אָנָּה יְהוָה מַלְּטָה נַפְשִׁי׃ (קטז, ד) 

• הָבוּ לַֽיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו׃ (צו, ח) 

• בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃ (ק, ד) 

• לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהוָה וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלָם׃ (קב, כב) 

• בָּרְכִי נַפְשִׁי את יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קדְשׁוֹ׃ (קג, א)

• הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו׃ (קה, א) 

• כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא׃ (קטז, יג) 

• לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא׃ (קטז, יז) 

• הַֽלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה׃ (קלה, א)

ועוד רבים רבים.

באשר לאמירת הצהרת הייחוד של ישראל, מוטב לאמרה בלשון פנייה אל האלהים:

יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: