כתבו בתלמוד: ״הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק בעולם הבא״ (סנהדרין י א) ויש להבין את משמעות המילה ׳קורא׳ כפי שהתכוון מי שכתבהּ, משום שבלשון התלמוד ישנו הבדל בין ׳קורא׳ ל׳שונה׳. כשקוראים בתנ״ך כמקרא קודש, זהו לימוד עמוק, שלא כקריאת ספר עיון, ווכשלומדים תלמוד ומשנה זהו ׳לשְנות׳ [ולכן ׳מִשְנָה׳, ולדעתנו מלשון שינוי]. במילים אחרות משמעות האמירה היא: ״מי שמייחס לספרים החיצוניים את קדושת התנ״ך - אין לו חלק לעולם הבא״.

(וכמובן שמן הצד השני של המטבע, ישנם הרבה יהודים מתייונים אשר שונים במקרא כאילו היה ספר חיצוני).

בין ספרי עזרא ונחמיה ומלאכי המאוחרים לבין יסוד הדת הנוצרית וכתיבת כתביה ישנו פער בן 700 שנים בהן כמעט ואין תעוד, ולכן הנצרות הטוענת להיותה המשך של תקופת התנ״ך, הצטרכה למלא את החלל עם ייסודה. זאת עשו על ידי הוספת כ-40 ספרים הנקראים חיצוניים או ׳אפוקריפה׳. במאמר מוסגר נאמר שהימים ימי החלפת השלטון הכהני ביווני ואיתו החלפת לוח השנה. אמנם לא כל הספרים המוגדרים חיצוניים על ידי הנצרות או היהדות שבעל פה מומצאים הם, שהרי בין מגילות בית המקדש נמצאו ספר חנוך וספר היובלים. שני אלו ואיתם צוואות השבטים, נוספו אל רשימת החיצוניים משום ששימרו את חוקות הלוח, ולכן האזהרה וההרחקה מהם. ומעניין לדעת שהדבר קרה במקביל - באותה עת בה נאסרו בתלמוד, הוציאום גם מהקאנון הנוצרי.

החיצוניים אשר קראו בם אנשי התלמוד

בידוע, אין למצוא בתלמוד את מקור או הסיבה לחג החנוכה, רק אזכור על הנרות במסכת שבת (כא ב), אבל כן ימצא בספרי יוספוס פלאויוס/בן מתתיהו/בן גוריון - ספרים חיצוניים במובהק - את כל הדרוש ליצירת החג. האומנם למרות האזהרה קראו בם כבמקרא קודש?

• בספרי המקבים א׳ - כתוב על תאריך חנוכת המזבח החדש ועל קביעת החג לדורות:

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'." (מקבים א' פרק ד' פס' נ"א- נ"ז)

• בספר המקבים ב׳ - כתוב על טיהור בית המקדש וכן ניתן טעם נוסף לשמונת ימי החג, והוא חג הסוכות שלא הספיקו לקיים במועדו באותה השנה:

"ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה." (ספר מקבים ב' פרק י' פס' ח-י"א)

ספר מקבים גם מצטט איגרת שנשלחה מאנשי ארץ ישראל לאנשי מצרים, ובה קריאה לחוג את חג החנוכה: "ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמשה לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים" (ספר מקבים ב' פרק א' פס' כ"א-כ"ב)

• בספר קדמוניות היהודים - מתוארת הכנסת כלים חדשים והעבודה במקדש, ניתן שם נוסף ״חג האורים״ וקבעו את תאריך החג לדורות:

"ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח......וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלוש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע.

ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (Fora, חג האש ההתגלות). ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה". (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב)

כך הפכו סיפור לא מאומת לטקסט מחייב, ממנו הפיקו חג שלו הלכות ומנהגים:

• בתלמוד הבבלי מקבלים ׳רבנן׳ את ספרי פלאויוס כדברים שנאמרו ברוח אלהים ויודעים לספר לנו לראשונה את שיוספוס לא הגה - אגדת נס פך השמן:

  
  

  "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה." ( בבלי, מסכת שבת כא ב)

  
  

• תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים. (מסכת עבודה זרה ח א)

  
  

• בספר משנה תורה שנכתב כשש מאות שנים לאחר כתיבת התלמוד מחזיק רמב״ם אחר אגדת פך השמן כאמת מוחלטת. בספרו בדה 14 הלכות הקשורות לחג (ספר הזמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק 4)

  
  

• בספר ׳שולחן ערוך׳ לקבליסט יוסף קארו שנכתב כ- 400 שנים לאחר רמב״ם התבצרו סופית ההלכות וכך חנוכה נחוג כמעט בכל בית בישראל.

מה באמת עומד מאחרי המעשה?

לא אחרת מהטמעת פולחן אלילי אל תוך לוח השנה הישראלי, כפי שכתבו במסכת עבודה זרה: ״ואלו אידיהן של עכו"ם קלנדא (קלנדס ינואריוס על שם האליל הרומאי Janos/יאנוס) וסטרנורא (הוא האליל/כוכב הרומאי Saturn/שבתאי)". והסבירו: קלנדא ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא ח' ימים לפני תקופה״. משמעות חג הסטורנליה היא השבת הכוח המאגי של האור (Lucifer) והשלטת שלטונו המדומה. אל השמש/הבעל נולד לאם בתולה במטרה להציל את העולם. הוא גווע ב-22 בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה, ושלושה ימים אחר כך ב-25 בדצמבר קם לתחיה (ולא במקרה ביום לידת יש״ו) ויוצא מן המערה בה נחבא על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים.

ככל עבודת אלילים בה מייחסים כוחות לתנועת המאורות, גם זו מבוססת על מהלך השמש, והפעם -חגיגת יום ההיפוך החרפי בו אור היום הוא הקצר ביותר בשנה, וחלילה לנו: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט)

עבורנו עמו ישראל התקצרות האור היא דבר שבשגרה, מחוקות שמים וארץ אותן קבע ה׳ בחכמתו, זוהי תחילתו של הרבעון הרביעי בשנה ותחילת עונת החורף בחלק הפנימי של הארץ.

לסיכום האמור לעיל בדברי התורה ומצוותיה, ועשיית הטוב והישר בעיני ה׳ אלהינו - אלו הסיבות שבגינן אסור על ישראל להשתתף בחגיגת החנוכה:

• הוספת מועד שאינו ממועדי ה׳ ואין לו זכר בכתובים - המועדים ומקראי הקודש לה׳ הם, הוא שקבעם ואין להוסיף על מועדיו ולקדש חול מדעתנו וקל וחומר שלא מדעת אחרים מלבד משה נותן התורה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ויקרא כג, מד).

• הדלקת הנרות אינה מעשה חביב ותמים, זוהי העבודה הזרה עצמה, וכשאדם עושה מעשה שלו כוונות דתיות שונות ממצוות התורה, גם אם אינו מבין פשרם לאשורו, הדבר באיסור גמור ומעבר על ׳לא תעשה׳. הלא כתוב: לֹא תֵלכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אני מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם (ויקרא כ, כג). וכתוב: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכם וְלֹא תִגרְעוּ מִמנוּ: (דברים ד, ב)

• בעת הדלקת הנרות ודוברים שקר וחופאים דברים שלא כן על ה׳: ״ברוך אתה אדני אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הדלקת נרות חנוכה״ - וה׳ לא ציוונו לכך וודאי שלא קידשנו בכך. ההיפך הוא הנכון באשר מעשה עבודה זרה מטמא את הנפש ומרחיק ממנה את ה׳ וחסדו.

לכן בימי החנוכה עלינו לרחוק מהטקסים והמנהגים, ובמיוחד להרחיק וללמד את הילדים הנשאבים שמה באמצעות משחקים ממתקים ושירים ריקים, ולזכור שהם אינם ימי שמחה וחג. ומה נשמח בם? מוטב שנתאבל על תעות בני עמנו אחר רועים רשעים המבקשים להטעותנו בגילוליהם. נבקש רחמים על אחינו על החטא והשגגה, ונתפלל למחיית המתעים ועובדי העבודה הזרה בארצנו - הם ובתי עבודתם עמם, לו יהי רצון עוד בימינו.

בתי כנסיות עם רצפות פסיפס מרהיבות נבנו לכבוד אל השמש, כשדמותו במרכז עם מרכבתו המפורסמת הרתומה לארבעה סוסים עם הכיתוב שמש או הליוס (שמש ביוונית). את רצפות הפסיפס נמצא בשרידי כנסיות בשישה אתרים: עוספיה, סוסיא, נערן, חמת טבריה, בית אלפא וציפורי. אין אלו ׳בתי כנסת׳ של יהודים ומעולם לא היו, כי אם בתי כנסיות לעובדי כוכבים ומזלות. לו היו אלה עובדי ה׳ באמת לא היו מכניסים סמל ותמונה לבית תפילתם. ונזכיר בזאת שכל בתי כנסת הם בתים לעבודה זרה שהוכשרו לכך בהשפעת גויים, משום שבית התפילה לאלהי ישראל אחד הוא, ואין לעבדו במקום אחר: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ: (דברים יב, יד)