לימי ספירת שבעה שבועות בין מועד ביכורים אחד לאחר ישנה משמעות חקלאית המשולבת בקודש, שהרי שבע, כמספר השבתון המשוייך לקודש, נספר שבע פעמים ובסופו ביום החמישים - ממש כשנת היובל חל מקרא קודש שהוא שביתה ממלאכה. ארבעת ימי הביכורים הם מקראי קודש בהם מלבד הבאת הביכורים בשמחה אל המקדש והכנת כל אשר יעשה למאכל, היתה אסורה כל מלאכה: וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (וידבר כח, ו)

עם החרבת בית ה׳ ובעקבותיו ביטול מעשר הכהנים, ועם רבות המשניאים מעמנו ולא מעמנו, הוחלט להפוך את ימי הספירה לזמן אבל וקדרות ויתרה מכך - לזמן שסכנת חיים מרחפת על ראשי השמחים בו, כל זאת עד ליום חג האש הפגאני הוא ל״ג בעומר. או אז החגיגה לבעל משחררת את הסכנה ומאפשרת לשוב לחיים הרגילים בכלל ולשמחות בפרט.

איך התחילו מנהגי האבלות?

בשל העדר כתובים אמינים מהתקופה שלאחר חורבן בית ה׳ השני או עדות ישירה מהמאות הראשונות לספירה על מנהגי אבלות, נותר רק לאסוף פירורי מידע שעברו במסורת כגון אזכורים מהמאה ה-9 שמקורם בבבל, של מנהג אבל שאינו הלכה לזכרם של תלמידי ר׳ עקיבא, איסור התכנסות. אז החלה ספירת העומר לקבל צביון של אבל, המנומק באותו אסון מפוקפק בו מצאו את מותם 24 אלף תלמידיו של ר׳ עקיבא, שעתיד תורת הבעל שבידו הונח בידיהם למסירה ולו רק היה אובד עמם לנצח, אלמלא לימד ר׳ עקיבא חמישה תלמידים אחרים תחת הנספים. ומסופר, שאף על פי שחכם וראש ומורה דגול היה ר׳ עקיבא לתלמידיו, לא הצליח לחנכם לכבד אחד את השני:

״אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאה (פרוש לשנות הוא ללמוד) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה... כולם מתו מפסח עד עצרת״. — תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'

ובמדרש נוסף מסופר שלא הצליח למנעם מלקנא זה בזה: אמר להם (עקיבא): בני הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה! — (בראשית רבה, פרשה ס"א)

בתלמוד מובא שסיבת מותם הייתה מגפה (אסכרא), אך סברה אחרת שמתו במרד בר כוכבא, המרד אותו הלהיב עקיבא, לאחר שטמטם את קהלו ושכנע ופרסם את בר כוכבא כמשיח ישראל, וסוף הנביא ומשיחו ידועים.

נחזור אל מנהגי האבלות בימי הספירה

במרוצת הדורות התפתחו מנהגי אבלות שונים, העיקריים שבהם הם איסור על נישואים ואיסור תספורת, ואלו היוו בסיס לימים שנהוגים בהם "קצת אבלות". מנהג נוסף שהתפתח הוא האיסור על עבודה לאחר השקיעה, פעולה שמטרתה קידוש החושך, שהרי קדושה מתבטאת באי עשיית מלאכה. בדומה לקידוש בערבי שבת וחג. הדבר החל עם פריחתה של הקבלה, ובעקבותיה השבתאות וממנה החסידות, אט אט הוחמרו מנהגי האבלות וכיום גם אנשים שמצוות רחוקות מהם והלאה נוהגים למעט בשמחה ב׳ספירת העומר׳ – לא להסתפר ולהתגלח, לא לקיים חתונות, לא לשמוע מוזיקה ולא לרקוד, לא להכנס לים ולא ללבוש בגד חדש. המחמירים מכולם נמנעים מלאכול פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו", המהדרים נוהגים אבלות בכל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות.

החל מל"ג לעומר, היום ה-33 לספירה, נוהגים ברוב הקהילות להפסיק את מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (גם אם לעיל כתבו שפסקו למות בשביעי עצרת). ומתירים לשיר, לנגן ולרקוד לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, ועל מקורו הפגאני של המנהג כתבנו כאן. ממשיכיהם, הרבנות הראשית לישראל, קבעו את יום העצמאות שחל לפני ל״ג בעומר כיום הלל והודאה, ועל כן בקרב הציונות הדתית יש שאין מתאבלים בו, ויש הנוהגים להתגלח ולהסתפר לקראתו, וכך ביום ירושלם, הוא יום נפילת ירושלם ביד אדום.

סוף דבר

כל מנהג שאין מקורו בתורה ואינו מעוגן בדברי הנביאים ומוסכם מפי ה׳ - כדוגמת הצומות על חרבן בית ה׳ - עבודה זרה הוא לעבודתנו את האלהים, מקורו מעין נרפש ומקור משחת שמטרתו תמיד אחת: להעביר את ישראל מדרך התורה ולהפקיע את הכוונות הטהורות בה, הקשורות לעם ה׳ שחי על אדמתו ולו ניתנו זמנים קבועים לתבואה, חוקות שמים וארץ לו.

הסכנה הגדולה ביותר לאיש ישראל היא לבטל דברי אלהים חיים, וכתוב: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: (שמות כ, ג). הנה עמנו מקיים אבל ימים רבים על תלמידי איש הפחות שבפחותים, ולעומתם אין זוכר ואין דומע על צרות רבות ורעות שעמדו לרבים וטובים מאלו בעמנו מאז גלה מאדמתו ועד היום.