להלן באור המצוות בפרשת ׳קדושים תהיו׳ (ויקרא יט-כ) שבאר החכם נפתלי הרץ ויזל ע״ה, הועתק מפרושו לספר ויקרא.

וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

עדת בני ישראל  - הטעם לפי שכל המצות שנאמרו בפרשה זו, עד ״וידבר״ הסמוך,⁠ כל ישראל חייבים בהן, ולא נתיחד בה מצוה לכהנים לבדם, ולפי שהן גופי תורה, ורובם נוהגים בכל שעה לשמרם ולעשותם, נאמרה בהקהל. ואמר ״עדת ישראל״, כי מלת ״עדת״ נופל על התכנסות העם כשמתכוונים כלם לדבר אחד ועל דעת אחת.

קדושים תהיו - מלת ״קדושה״ היא ההתעלות על דבר הפחות ממנו. ויש קדושות הרבה, כי הנזור מן התאוות הנקלות מאד, כמו תועבת הזמה, והמאכלים האסורים, נקרא ״קדוש״, שנאמר ״והייתם לי קדושים, כי קדוש אני ה׳״ (ויקרא כ, כו) וזה כתוב בסוף העריות ומאכלים אסורים. ויש מתקדש מאלה, ויצרו קשה במותר לו, שטוף בביאת נשיו הרבות, ויהיה בסובאי יין ובזוללי בשר, וידבר דברי נבלה. ויש מתקדש גם מאלה, ויוציא זמנו בדברי חול, וכל ענינו לאסוף ולכנוס ועל עבודה-רבה אשר לו, וימעט בהגיון תורה ומחשבות אמת. וכן יש קדושה למעלה מקדושה, עד שאפשר שיזכה להתקדש למדי, עד שלא יחוש לכל מקרי העולם הטובות והרעות, כי לבו קדוש ומתרומם על הכל, ודבק באלהיו, ולכן סתמה תורה ואמרה ״קדושים תהיו״, כל אחד כפי כחות נפשו, יהיה פרוש ונבדל מפחיתיות יצרו הרע בטבעו, ויתגדל ויתרומם עליו. ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לפי שהעריות יצר לב האדם נוטה אליו מאד, מי שפרוש מהן, בידוע שיש בו כח קדושה ורוממות. ולכן נכתב ״קדושה״ אצל עריות, וכן יתקדש משאר הפחיתיות שהיצר נוטה אליהן.

כי קדוש אני ה׳ אלהיכם -  כְּאָמְרוֹ ״והלכת בדרכיו״ (דברים כח, ט) ולכן היא מצוה סתומה כי כוללת מיני קדושות רבות כמו שאמרנו, וכל אחד מישראל חייב בקדושות המפורשות בתורה, כמו קדושת העריות, וקדושות ומאכלים אסורים. ואותן שאינן מפורשות כלולות במאמר ״קדושים תהיו״, וחייב בהן כל אחד כפי כח נפשו. והקדושה דרך השם הוא, לא בעבור דברים שהן פחיתות, כי הוא שוכן-עד מרום וקדוש, נעלם לאין חקר גם מדרכי הקדושים. אלא אעפ״י שעשה הכל בחכמה, ויסד בכל הדברים חקות קבועות, גם בקדש דרכו לעשות נפלאות נגד חקות הטבע, כמו שעשה רבות למען ישראל במצרים, ועל הים, ובמדבר, גם בארץ ישראל, וככה חייבים אתם להתקדש במחשבה ובמעשה נגד טבע לבבכם, לשמור תורותי ומצותי שהן בקדש. על כן אמר ״אלהיכם״ כמו אנכי ה׳ אלהיך.

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

איש אמו ואביו תיראו -  החל בעיקר הראשון, שידעו כי האדם נברא בצלם אלהים, ושאין לידתו מקרה כלדת הבהמה אלא בהשגחת ה׳, שחבר נשמה עליונה בגוף, להיות נפש חיה תחת השמש. וזהו תיקונו, בין בטוב לו בין בצר לו, כי יש תקוה באחרית לנפש האדם, ויום הגמול על כל דרכי האדם ומעשיו. ולפי שאבותיו שותפים ביצירתו, ועל ידם נעשה החפץ העליון, לכן חייב במוראם ובכבודם. אבל המכחיש במעלת צלם האדם ובהשגחת יוצרו עליו, אין מקום לכל התורה ולכל המצוה, גם לא יירא את אבותיו משיקול דעתו, כי אין דעת האדם מכרעתה. שאם תאמר ייראם ויכבדם לפי שילדוהו וגדלוהו והטיבו עמו, יקיימנה רק מי שחי חיים טובים. אבל בני עניים העטופים ברעב מנעוריהם, וכאשר גדלו שלחום אבותם מעל פניהם, ומתגוררים בארצות בחוסר-כל ובוחרים מות מחיים, איזו טובה יכירו לאבותם? יאמרו: אבותינו להנאתם כוונו, ואוי לנו כי יְלָדוּנוּ. אבל היא מצות ה׳ בדרך הקדש, על כן אמר בדברות שניות ״כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך״ (דברים ה, טז) כלומר לא משיקול דעתך, אלא בעבור שצויתיך לעשותה. ולפי שקדושת המחשבה הזאת יסוד התורה והמצוה כולה, הקדימהו לכל. וכן חתם בה ״ואהבת לרעך כמוך״, ואפרש, שזה אמת ברור שאסור לנו לצער או לבזות שום אדם צדיק או רשע, לבד על דרך המשפט או על דרך תוכחת מאהבה להשיבו למוטב. כמוך פירושו שהוא אדם כמוך. ולפי שהמכבד את צלם האדם, ומתבונן במעלתו מטיב לנפשו ולכל האדם, חתמה תורה הכל במצוה זו, כמו שהתחילה ״איש אמו ואביו תיראו״.

איש -  כל אחד מכם תיראו אביו ואמו.

תיראו -  יראת כבוד, שכל לשון ״מורא״ שאין לפניה או לאחריה אות מ״ם, כלם על יראת כבוד ורוממות.

ואת שבתתי תשמורו -  זה העיקר השני, שידעו כי ה׳ ברא את העולם מאין בכחו הגדול, ונתן לכל דבר חוקו כפי משפט חכמתו ולכן אם ירצה יוכל לשנות מעשיו, והן הן דרכי הנפלאות לעינינו. כי מה׳ לא יפלא דבר, ומי שמכחיש בזה כופר בתורת ישראל שמצותיה נוסדות על הנפלאות. והעיקר מצות השבת, כי אות היא כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, ולכן אחר ״איש אמו ואביו תיראו״ סמך ״ואת שבתותי תשמורו״, וכן סמכן בעשרת הדברים.

תשמורו - במחשבת הלב, וכן כל שמירה שבמקרא, כמו ״ואביו שמר את הדבר״ (בראשית לז, יא) ויורה על חביבות הדבר, כמי ששומר הונו שלא יאבד. כן האדם שומר בלב מה שחשקה נפשו בו. והשומר עושה, כדרך ״ושמרתם ועשיתם״ (דברים ד, ו) ומורא האבות במחשבת הלב,⁠ גם במעשה. לא יסתר דבריו ולא יבזהו וכמו שבארנו. וכן שמירת השבתות במחשבת הלב, גם במעשה שלא יחלל אותם.

אני ה׳ אלהיכם -  אני יצרתי עולמי בחכמה, ואני יצרתי רוח אדם בקרבו. ולפי שאני אלהיכם עושה נפלאות למענכם, וקדשתי אתכם לי, צויתי אתכם לקדש שבתות, ולירוא האבות.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

אל תפנו אל האלילים -  זהו העיקר השלישי, שידעו רוממות השם כי מרום וקדוש הוא, ויאמינו בו בדרך אמת, ואל ישתבשו במחשבתם לפנות אחרי האלילים. ומלת אלילים הכפל מן ״אַל״, ונופל על כל דבר שאינו במציאות ואין בו מועיל. וראיה ״הן רופאי אלילי כולכם״ (איוב יג, ד) על כן הוא אחד משמות עבודה זרה, כמו ״כי כל אלהי העמים אלילים״ (תהלות צו, ה) ועל כן אחשוב שאין האזהרה הזאת לבד על עבודת אלילים, שאם כן אין מקומה אחר מורא אבות ושבת, אבל כוללת גם קדושת מחשבת אדם באמונתו. שיהיה הכל בדעת נכונה כפי הדעות שקבל מפי התורה והנביאים והחכמים, והתולדות הנאמנות שיוציא מהן בשיקול דעתו. ולא יפנה לבבו אחר ההבלים ודברי סכלות שיאמינו בהן הסכלים ועקשי לב. והכלל זה כל ההבלים והאמונות הטפלות שאין להן יסוד בדעת האדם, והדבק בהן לסוף יחשוב תועה על ה׳.

תפנו -  בלב, כמו ״ואם יפנה לבבך״ (דברים ל, יז) ״אשר לבבו פונה״ (שם שם, יז).ואלהי מסכה לא תעשו לכם -  ״מסכה״ הוא של כסף וזהב שהם נתכים בדפוס, והן הצורות. וזכר ״מסכה״ ולא פסל עץ ואבן, וכמו שנזכר בעשרת הדברים, כי שם יזהיר על עבודה זרה גמורה, וכאן שב על ראש המקרא, שמזהיר על מחשבת אלילים, שבכללן דמיונות והבלים. ולפי שצוה ה׳ לעשות דמות כרובים מזהב, שמא ידמה איזו מחשבת הבל, ויעשה מסכה לשם גבוה, על כן הזהיר על המסכה, וכל שכן פסילי עץ ואבן. ויתפרש מלת ״לכם״ כפשוטו; אעפ״י שכפי מחשבתו עושה לכבוד ה׳. וכן ״אלהי מסכה לא תעשה לך״ (שמות לד, יז) עם המאמין בה׳ ידבר, וסמך לו שמירת שבת ומועדים כמו כאן. וכן ״לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשו לכם״ (שם כ, כב) הכל על טעם אחד. וממקרא זה אנו למדים שהפונה אל מחשבות הבל, לסוף ישתבש גם בעיקר ויעשה מסכה.

אני ה׳ אלהיכם -  נשגב ממחשבות כל חושב, גם בהר סיני לא ראיתם כל תמונה.

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָֹה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָֹה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

וכי תזבחו -  זהו העיקר הרביעי על קדושת המצוות, שידעו כי מעשיהן נשגבים ממעשים הללו בעצמן כשנעשים בחולין, ולכן יעשום בדעת נכונה ובהדרת קדש.

זבח שלמים - זכר שלמים, שבשרן נאכל לבעלים ולכל אדם ובכל העיר, גם קלים מקרבן תודה, שאינו נאכל אלא ביום קרבנו, ויבא להדמותן לבשר חול.

לרצנכם תזבחהו -  תהא כוונתכם שיהא לרצון לכם, שתערב לה׳ מנחתכם, ותנהגו בם בקדושה כמצות ה׳ המפורש בכתוב הסמוך. וכן יקריב אותו לרצונו לפני ה׳, ומבואר למעלה (ויקרא א, ג)

ביום זבחכם יאכל -  זהו פירוש של ״לרצונכם תזבחהו״, שתחשבו בלבבכם שנשחט בדרך הקדש לאכול הבשר ביום זביחתו, או ממחרת אם אינו יכול לאכול כלו ביום ההוא. אבל הנותר ממנו עד יום השלישי, אף על פי שעודנו טוב למאכל, לא יאכל עוד ממנו, כי ישרף באש.

יאכל -  מצוה מן המובחר.

וממחרת -  אם לא יכלת לאכלו כלו ביום ראשון. ומלת ״מחרת״ אינו נופל רק על היום בעוד השמש במרומים, אבל ׳יום׳ הנאמר בקרבנות כ״ד שעות. לכן ״ביום זבחכם״ עם הלילה שלאחריו, ולא כן ״מחרת״, שהוא היום השני עד הערב, שכן ״מחרת״ בכל המקרא.

באש ישרף -  בבקר של יום השלישי.

ואם האכל יאכל - ה׳ הבדיל אכילת בשר קדש מאכילת בשר חולין בקביעת זמן אכילתו, ובקביעת מקום לשחיטתו ולאכילתו.

לא יֵרָצֶה - לא יעלה לרצון לפני ה׳, ולא יהיה לרצונכם.

ואוכליו עונו ישא - הכתוב הזה מדבר על האוכל נותר ביום השלישי, ובאוכל פגול תוך זמנו, סָתַם ואמר ״והנפש האוכלת עונה תשא״.

ואוכליו - לפי פשוטו כל אחד מאכליו עונו ישא.

עֲוֹנוֹ - שחשב רעה על מצות השם, והקל בקדשו, ״עון״ שנופל על הַמְּעַוֵת את היושר כמו ״וישר הֶעֳוֵיתִי״.

קדש ה׳ חלל -  דמה במחשבתו כמו שאין רע לאכול בשר חולין ימים רבים, כל זמן שהוא טוב למאכל, כן בשר קדש. וזהו ״קדש ה׳ חלל״, ולכן ״ונכרתה״.

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

ובקוצרכם את קציר ארצכם -  זהו העיקר החמישי יזהיר על קדושת הארץ, גם בדברי חול, כאשר יקצרו את קצירם, יעזבו מהן לעניים. ודבר זה נוהג לבד בארץ אשר השם שוכן בה, כמו שצוה ״והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ״ וגו׳ (ויקרא כה, כג) כן צוה על תבואת הארץ לתת מהן מתנות עניים. ומלת ״בקוצרכם״, פעל מן הקל, והיה ראוי להיות הקו״ף בקמץ קטן.

קציר -  התבואה כשהיא בשולה וראויה להקצר נקראת ״קציר״.

לא תכלה -  כמו ״ויכל משה את המלאכה״ (שמות מ, לג) שהוא גמר הדבר. וכן לא תכלה לגמור הקציר כלו לעצמך, אלא הנח ממנו חלק לעניים. והחלק הזה יהיה בפאת השדה בסוף השדה, באחת מפאותיו, שכלן סוף שדה הן. וזה ההבדל שבין ״רוח״ ובין ״פאה״. אנו אומרים רוח צפון, רוח דרום, ואנו אומרים פאת צפון, ופאת דרום. רוח צפון הוא צד צפון, כי העומד באמצע השדה משם מתחילים ארבע הרוחות, על דרך משל כלפי פניו רוח מזרח, וכלפי אחוריו רוח מערב; ומשם הרוחות הולכים ומתפשטים תמיד. אבל פאת צפון הוא קצה הצפון של הדבר ההוא, ולכן ״פאת שדך״ הוא סוף השדה. ואילו אמר ״לא תקצור פאת שדך, הייתי אומר שצריך להניח לארבע הרוחות סביב השדה כולה בסופם, כמו ״לא תקיפו פאת ראשכם״ (ויקרא יט, כז) שכולל הפאות כולם. עכשיו שאמר ״לא תכלה״ שהוא גמר הקציר, למדנו שקוצר הכל, לבד המעט שמניח בפאה אחת. כך נראה לי. 

שדך -  לכל שדה ושדה חייב להניח פאה.

לקצור - לא תגמור עם קציר הפאה, אלא הנח הפאה במחובר. 

ולקט קצירך -  שבלים הנופלים בשעת הקצירה, אחת או שתים, שאינן נלקחים עם האלומות, אלא נלקטים אחד אחד וזהו לשון ״לקיטה״. כי המאסף אוסף מלא חצנו, וכן ״ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״ (ישעיהו כז, יב)

וכרמך לא תעולל -  לא תטול עוללות שבה. אמרו ויראה שמדרך הבוצר להניח העוללות, ואחר גמר הבציר ישוב לקחת העוללות. ונקרא ״מעולל״. וזהו שכתב ״כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך״ (דברים כד, כ) כמו אחר בצירך. שאם קיחת העוללות בכלל ה״בציר״, היה אומר ״ולא תבצור עוללות כרמך״. אבל בהיותו מעשה בפני עצמו לא יפול עליו לשון ״בצירה״, אלא לשון ״מעולל״. וכן ״עולל יעוללו כגפן שארית ישראל״ (ירמיהו ו, ט) ומפורש ״אם בוצרים באו לך, הלא ישאירו עוללות״ (עובדיה א, ה) וכן ״ויעללוהו במסלות״ (שופטים כ, מה) שהיה שנית אחר הַהֶרֶג-הרב הראשון. וכן ״כעוללות אם כלה בציר״ (ישעיהו כד, יג) וזהו ״וכרמך לא תעולל״.

ופרט כרמך -  גרגרי ענבים הנופלים מן האשכול בשעת בצירה, כי באשכול גרגרים רבים, ולא קראו ״לקט״ שהרי אמר ״לא תלקט״, לפי שבתבואות כל שבלת הוא יחידי. אבל זו שקבוע באשכול יש לה שם ״פֶּרֶט״ בעודה בו נגד האשכול כלו, וצוה שאם יפול הַפֶּרֶט, לא ילקט אותו, גרגיר מכאן וגרגיר מכאן.

לעני -  שרשו ״ענה״. וכן ״עָנָו״ משרש זה. והענין אחד שנפשו נענה, אלא שֶׁעָנָו הוא בדעתו, ועני גם בעבור דלותו ושפלותו.

ולגר -  זה גר צדק, ואעפ״י שלא נאמר ״הגר אתכם״. נלמד ממקרא ׳ללוי לגר ליתום ולאלמנה.

תעזוב אותם -  שב על כלם, על פאה ולקט ופרט ועוללות.

תעזוב - הנח לפניהם והם יבוזו.

אני ה׳ אלהיכם -  מקדש אתכם במצותי יותר מכל העמים.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ:

לא תגנובו -  זהו העיקר הששי, והוא על דברים שבין אדם לחברו, שיתקדשו מדרכי התאוה והחמדה, ויתדמו לדרכי השם ב״ה, שהוא צדיק וישר, ולא עֲוְלָתָה בו וכמו שירמוז.

לא תגנובו - בממון הכתוב מדבר, ולמד מענינו. ״ולא תגנוב״ שבעשרת הדברים למד גם הוא מענינו שמדבר גם על גונב נפשות. וטעם שנכתבו האזהרות בכתוב זה לשון רבים, לדעתי נגד עשיר ורש יחד, שגם רש אין לו כל מוזהר עליהן, גם אם העשיר אינו מקפיד. כי המעשים בעצמן מאוסים בעיני ה׳. וכן מזהיר לגונב את שלו מן הגנב, אעפ״י שנוטל את שלו, אלא צריך שיוציאנו מתחת ידו במשפט. 

ולא תכחשו - כגון שתבע ממנו פקדון או מלוה או אבדה, והלה אומר ״לא היו דברים מעולם״. ושיש שני מיני כחש, והאחד אחריו אות בי״ת, והשני אחריו למ״ד. וכל שמכחש את חברו בשקר נקרא מכחש. (ויקרא ה, כב) פירוש כתוב ״וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד״ וגו׳ (ויקרא ה, כ) ותשומת יד שותפות במשא ובמתן או מלוה. ״ולא תכחשו״ אפילו כחש לו חברו במלוה, ויש ללוה פקדון ביד המלוה, אל יאמר ״אכחש גם אני בפקדון, ואשתלם ממנו מה שהלויתי לו״. אלא ״לא תכחשו״, הודה לו על הפקדון, וממונך הוציא ביד בית דין.

ולא תשקרו -  ה״שקר״ כולל כל מה שהוא נגד דרך החכמה, כמו ״שקר שנאתי ותורתך אהבתי״ (תהלות קיט, קסג) ״דרך שקר הסר ממני, ותורתך חנני״ (שם שם, כט). וכל מי שאינו נוהג עם חברו כהוגן הולך עמו בשקר, כמו ״אם תשקור לי ולניני ולנכדי״ (בראשית כא, כג) שתלך עמי בדרך שקר להיות כפוי טובה. וכשהוא בבנין הכבד ענינו שעושה שקר בדבר פיו, כמו ״ולא אשקר באמונתי״ (תהלות פט, לד) וכן כאן אם הבטחת לחברך באמונתך,⁠ לא תשקר באמונתך ובדבריך. או שמכר לו יין באמונה, לא ימהלנו במים, וכן כל כיוצא בזה. ונכתב לשון רבים, שלא ישקר הוא במשקר בו.

איש בעמיתו -  שב על כחש ושקר, ובמלת ״בעמיתו״ בארנוהו (ויקרא ה, כא).

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָֹה:

לא תשבעו בשמי לשקר -  כולל כל האמורים, שאם תבעו על גנבה, או על פקדון ומלוה, ועל כל דבר שקר שעשה לו, לא ישבע לשקר. וכן כתוב ״ונשבע על שקר״ (ויקרא ה כב) כי השקר כולל כל מה שהוא נגד דרך האמת, וכשנשבע לקיים השקר שהוא עושה, כגון נשבע שלא גנב, שלא הפקיד אותו, שלא הלוהו, שלא הבטיח לו כך או כך, הוא נשבע לשקר״. (ויקרא ד, ד) וכשכחש ונשבע, או ששקר ונשבע עובר שתים. 

בשמי - מפורש במקום אחר שהשבועה היא בשם ה׳, כאמרו ״שבועת ה׳ תהיה בין שניהם״ (שמות כב, י) ״ובשמו תשבע״ (דברים י, כ) ומשום ׳לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא׳ (שמות כ, ז).

וחללת את שם אלהיך - בארנו למעלה (ויקרא יח, כא) כי הנשבע בשם לשקר, מחלל שם אלהיו, שנוהג בו מנהג חולין להמיר כבודו באחת מחפציו.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:

לא תעשוק - כל האמורים למעלה עושים בסתר, כי יראים מבעל דינם, הגנבה בסתר, והמכחש והמשקר לפי שירא שיחייבוהו בבית דין, על כן מכחשים ומשקרים. ואם יתחייבו שבועה נשבעים גם לשקר. והנזכרים עתה עושים בחזקה, ואין מורא בעל דין עליהם, ולכן חתם בהם ״ויראת מאלהיך״, כי הוא העד והוא הדיין,⁠ ואם איש זרוע אתה, אין מיד השם מציל.

תעשוק -  העושק יעשה מן החזק לחלש, כמו ״והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח״ וגו׳ (קהלת ד, א) וכן כל עושק שבמקרא על איש זרוע העושק את הנחשלים, ועושה בפרהסיא כמו הגזלן, ולכן הם סמוכים במקרא זה. אלא שהעושק אינו נוטל מיד זולתו, אבל כובש לעצמו מה שחייב לו, כמו כובש שכר שכיר. וכן אמר ״לא תעשוק שכיר עני ואביון״ וגו׳ (דברים כד, יד) הרי שהעושק חזק, והעשוק עני ואביון, ואין כח לו להוציאו מידו, וכאמרו ״ולא יקרא עליך אל ה׳״ וגו׳ (שם שם, יט) כי קצרה ידו מהושיע לו. העושק הוא הכובש שכר שכיר. וכן כל כיוצא בזה, כשיש בידו מלוה או פקדון או יושב בביתו, ואינו רוצה להחזיר לו, לא בסתר ובכחש, אלא בחוזק יד הרי זה בכלל ״עושק״.

ולא תגזול -  זהו שלוקח מידו בחזקה, כמו ״ויגזול את החנית מיד המצרי״ (שמו״ב כג, כא).

פעולת -  הטעם שכר פעולתו״ מבואר אצלנו הבדל שבין לשון פעולה, עבודה, מעשה ומלאכה. והכלל כל לשון ״פעולה״ על הכוונה שיכוין העושה במעשהו הן טוב הן רע. ולהגדיל עון זה אמר ״פעולת״, כלומר העני הזה הִשְׂכִּיר עצמו לעבודת אדם, להחיות נפשו ונפשות אנשי ביתו, כמו שבאר ״כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו״ (דברים כד, טו) וזה נקרא ״פעולה״.

אתך - אינו חייב אלא אם כן יש בידו ואינו משלם, שלנה אתו. כמו ״אל תאמר לרעך ׳לך ושוב, ומחר אתן׳ ויש אתך״ (משלי ג, כח).

עד בקר - בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה. 

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָֹה:

לא תקלל חרש - לפי הפשט שני הלאוין כפשוטם להזהיר מהרע מאין פחד בעל דבר ובית דין, כמו המקלל חרש שאינו שומע, ולא יוכל לריב עמו; והנותן מכשול לפני עור שאינו רואה, אלא ״ויראת מאלהיך״ השומע-כל ורואה-כל. ומזה תלמד לכל עושה רע בסתר,⁠ שאין לומר שהקפידה תורה לבד על קללת החרש ומכשול לפני עור, וכי תעלה על דעתך שמותר לקלל שום אדם מישראל? או להכשילם? אלא כמו שאמרנו. וכן נאמר ״אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור״ (שמות כב, כז) לפי שמדרך האדם המתחייב בדין לקלל את הדיין, והמוכרח לעשות בגזרת המושל לקלל אותו. וכן מדרך האדם להקל בקללת החרש שאינו שומע ולא מצטער בה. לפיכך פרט אלו, וכל שכן שאסור לקלל שאר בני אדם המצטערים בה.

ולפני עור לא תתן מכשול - כמו ״ונתתי מכשול לפניו״ (יחזקאל ג, כ) אבל הפקח רואה ונזהר ותובעו על מעשהו. ואינו מדבר בְּעִוֵּר ממש, אלא שאסור להכשיל שום אדם באיזו דבר שיהיה, בהיותו כעִוֵּר בדבר ההוא. הכל בכלל מכשול, הן בתורה כמו ״הכשלתם רבים בתורה״ (מלאכי ב, ח) והן בגופו והן בממונו. ומלת ״נתינה״ על כל דבר.

ויראת מאלהיך - זהו יראת עונש, כדרך הכלל שכל לשון יראה שאחריו מ״ם הוא יראת עונש.

אני ה׳ - רואה כל ואין מציל מידי.  

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:

לא תעשו עול במשפט - העול בכל דבר אסור שכן אמר ״כי תועבת ה׳ אלהיך כל עושה אלה, כל עושה עול״ (דברים כה, טז) ואמר ״במשפט״ שאינו מדבר כאן לבד בעול ממש שמרשיע צדיק, ומצדיק רשע עקב שוחד, אלא מצד החמלה או מדרך מוסר. ומחוץ למשפט החמלה היא טובה, והמוסר יקר. אבל במשפט רע הוא, כי המשפט לאלהים הוא, ויקוב הדין את ההר. וזהו שפירש ״לא תשא פני דל״ וגו׳.

לא תשא - כמו ״אולי ישא פני״ (בראשית לב, כא) ״אשר לא ישא פנים״ (דברים י, יז). ומלת ״פנים״ רמזנו עליה (ויקרא יז, י) שנאמר על הנהגת הנפש. ו״נשיאת פנים״ הוא שמעביר על רוע מנהגו בענין מן הענינים, ונחשב בעיניו כאילו לא פעל רעה. ומדרך בן אדם לחמול על הדלים, המשקרים בממון, ויאמרו יסוריו מעבירין אותו על דעתו״. ואם הדיין עושה כן במשפט, עול הוא, כי הוא חייב לשפוט כפי שורת הדין על קו הצדק, בלי נטיה של רחמים וחמלה. לכך נאמר ׳לא תשא פני דל״.

ולא תהדר פני גדול - מלת ״הדר״ ענינה בכל מקום על סגולה שיש בדבר, שהיא יתרון על אותה הסגולה עצמה בדבר אחר, כמו חכם שבחכמים, עשיר שבעשירים, גבור שבגבורים. רוב עשרו ורוב גבורתו הדר לו. וכן הדין בכל בניניו, ועל זה נאמר ״ולא תהדר פני גדול״, שלא יתן לו יתרון במשפט נגד בעל ריבו. ובעבור מלת ״פני״ ראינו כי מדבר על גדולת הנפש, כי ״פנים״ על מנהגי נפשו, כגון גדול בתורה ובחכמה, כמו ״אלכה לי אל הגדולים״ (ירמיהו ה, ה) ״והאיש משה גדול מאד״ (שמות יא, ג) ומדרך בני אדם להדר את החכמים ולכבדם, והוא מצות השם, כאמרו ״והדרת פני זקן״ (ויקרא יט, לב) גם אם בשגגה יחטאו, יכסו עליהן לכבוד תורתם וחכמתם. אבל בדין אסור להדרו בדברים ולחפות על כבודו, וְעָוֶל אתה עושה. אלא ״לא תכיר פנים במשפט״. וכל שכן גדול בעושר או במשפחה, שלא תהדרנו.בצדק

תשפוט עמיתך - שפוט כולם על קו הצדק, כפי החקים שכתבתי לך שכולם צדיקים.

תשפוט - כבר פרשנו (ויקרא יח, ד) כי ״צדק ומשפט״ הם שני ענינים. ״צדק״ הן היסודות והחקים, כמו דין הגנב, דין השומרים, דין התובעים, והן חקי התורה שהן צדיקים, ועל פיהן ישפוט השופט, ישקול בדעתו דבר משפט הבא לפניו, עד שיוציאנו כפי הצדק. אבל אם אין חקי המדינה צדיקים, כשישפוט על פיהן הדיין הצדיק, המשפט יהיה בלי עול, אבל איננו ״משפט צדק״.    

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָֹה:

לא תלך רכיל בעמיך - לא תלך בבתי בני עמך לרגל אותם, לשמוע סודותם, ולהגיד לזה מה שראה או ששמע מחברו, אעפ״י שאינו מכוין לרעה לעורר איבה ומדנים. שכמה תקלות יוצאין מזה, כאמרו ״הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר״ (משלי יא, יג) וכל שכן אם הולך רכיל לְשַּׁלֵחַ מדנים, שהוא לשון הרע גמורה, על זה אמר ״אנשי רכיל היו בך, למען שפך דם״ (יחזקאל כב, ט).

בעמיך - אבל בשונאינו והנלחמים בנו, מותר לשלוח מרגלים לעמוד על סודם להנצל מידם, כמו שמצינו בכתובים. אולי על כן סמך ״מחשבות בעצה תכון, ובתחבולות עשה מלחמה״ (משלי כ, יח) ״גולה סוד הולך רכיל״ וגו׳ (שם יט, יג).

רכיל - המחזר בעיירות וקונה מזה ומוכר לזה, שומע מה שזה צריך לקנות, וזה למכור, נקרא ״רוכל״, וכן השומע מזה ומספר לזה נקרא רכיל, ושם זה ״רכיל״ תואר בעצמו כמו סריס נזיר, כי בנפשו הוא ועליו תשוב. כלומר שהיא אחת ממדות הנפש, הפך ״נאמן רוח״. ולא מצאנו לשון ״רכילות״ שאינו כתוב בלשון ״הליכה״, ושאר לשון הרע אין כתוב בו ״הליכה״. ״מְלָשְׁנִי בסתר רעהו״ (תהלות קא, ה) ״לשון רמיה״ (שם קכ, ג) ״לשון מדברת גדולות״ (שם יב, ד) וזהו כדברינו בפירוש הכתוב שאינו מדבר על לשון הרע ממש, וקל וחומר הוא אם הרכיל שאינו מכוון לרעה עובר בלאו, כל שכן מגלה סוד, לְהָרַע בו בלשון הרע. כ׳ נחלפת בג׳ - וכן ״וירגל בעבדך״ (שמו״ב יט, כח) רָגַל במרמה לאמר עלי רעה.⁠ ״לא רגל על לשונו״ (תהלות טו, ג)

לא תעמוד על דם רעך - אעפ״י שצויתיך ״לא תלך רכיל בעמך״, אל תאמר גם אם נודע לי שעומדים להרגו, או שרודפים אחריו, איני צריך לגלות אזנו, או להיות לעזר לו, תלמוד לומר ״ולא תעמוד על דם רעך״, כלומר אל תעמוד במקומך סמוך לדם רעך הקרוב להשפך, אלא אֲמֵץ כח ולך להציל דמו מיד רודפיו, או מִסַכָּנָה גלויה. 

אני ה׳ - אֵל צדיק, אני מצוך על כל אלה.  

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:

לא תשנא את אחיך בלבבך - שנאה ואהבה הם שתי מדות הפוכות זו מזו בנפש, ואינן תלויות בשכל ובבחירה, אלא בתולדת הנפש עצמה. ולכן נפש זאת תאהב מקצת דברים, ותשנא מקצתן, ונפש אחרת להפך. על דרך משל, זה אוהב עָרִים וזה אוהב אדמה, זה אוהב מלאכה זו, וזה מלאכה אחרת. וכן מתפשטות על כלל הבעלי-חיים, זה אוהב סוס, וזה אוהב כלב. וכן על כלל בני אדם, זה אוהב בעל מדות אלו, וזה בעל מדות אחרות. ולכן השנאה ואהבה מיוחסים בכל המקרא לנפש כמו ״שנואי נפש דוד״ (שמו״ב ה, ח) וכן כלם. ואינן מיוחסים ללב, שמלת ״לב״ בכל מקום נופל על מעשה הבחירה ומשפט השכל. ואין האדם מושל על מה שנטוע בנפשו, להפוך אהבתה לשנאה או שנאתה לאהבה, ולא יצוֵנו השם על מה שאין בידנו לעשות. אלא שמשנאת נפש לא תצא תקלה לאדם השנוא לה, ולא תשחית החמלה, כי אם יראנו במיצר יחמול עליו ויעזרהו. לכן לא הזהירה תורה עליה, אלא ״לא תשנא את אחיך בלבבך״, כאן נאמר ״בלבבך״ ללמדנו שאין האזהרה על שנאת נפש, כדרך שנאת החכמים לכסילים, ושנאת הפקחים לשוטים, אלא האזהרה על שנאת הלב, במשפט שֵׂכֶל הלב. אם בטבע נפשו אוהב אותו, אלא שעשה לו רעה, ושפט בלבו לשנוא אותו, ומשנאה כזו יצאו תקלות גדולות, כמו אבשלום ואמנון שהיה ביניהם אהבת אחים, וכשהרע לו אמנון בדבר תמר, שנא אבשלום את אמנון בלבו, וראה התקלה שיצאה מזה. וכן נאמר פעם אחת אהבת לב, וזהו ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך״,⁠ וגם זה במשפט השכל, שלא תחלוק על מעשיו ועל מצוותיו. וכן כתוב ״ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם״ (זכריה ז, י) ״ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם״ (שם ח, יז) וזה פירוש ״לא תשנא את אחיך בלבבך״, והדברים ברורים. לדוגמא אבשלום שנאמר עליו ״ולא דִּבֵּר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון.

הוכח תוכיח את עמיתך - בַּרֵר לו חטאו, וְדַּבֵּר על לבו דברי דעת ללמדו הדרך הנכונה, ויודה על חטאו ויעזוב דרכו. ואם אתה עושה כן ״לא תשא עליו חטא״. וכולל דברים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אם הרע עמך לא תשמור עליו שנאה בלב בעבור מעשיו, אלא הוכיחהו והעמידהו על האמת. וכל לשון תוכחה שבמקרא הסמוך אצל אדם הוא בירור דברים בדעת, עד שיודה לו שכנגדו, ולא נאמר על עונש ומוסר שאינן מבררים החטא, כי יאמר שנענש שלא כדין. הוכחה נכתב גם על עונשי שמים, כי הוא לבדו ב״ה מוכיח בתוכחת מוסר, כי צדיק וישר הוא ובוחן לב וכליות. ״והוכיח במישור לענוי ארץ״ (ישעיהו יא, ד) שיברר להם תעלומות חכמתו, כי לא יתכן לומר שיעניש לענוי ארץ, וכן כולם. 

ולא תשא עליו חטא - בעבורו. כמו ״כי עליך נשאתי חרפה״ (תהלות סט, ח) כלומר בעבורך נשאתי חרפה. וכאמרו ״וחרפת חורפיך נפלו עלי״ (שם שם, י), וכן ״ולא תשא עליו חטא״, לא תשא בעבורו עליך חטא, כי עשית את שלך, הוכחת אותו ולא קבל. אבל כשלא תוכיחהו אולי יהיה בך חטא, לפי שהיה בידך לתקן את אשר עִוֵּת. 

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָֹה:

לא תִקוֹם - לומר ״כאשר עשה לי, כן אעשה לו״, אלא לא תקום מיד, ולא תטור בלבך מה שעשה לך להנקם לעת אחר. כמו ״נוקם ה׳ לצריו, ונוטר הוא לאויביו״ (נחום א, ב) כי שרשו ״נטר״ וענינו על שימת לב על דבר. והטעם לפי שאין על זה וכיוצא בזה משפט בית דין ואם יתירו לעצמן הנקימה והנטירה, תרבה השנאה והקטטה יום יום, ולסוף ישחת הקבוץ המדיני. ולכן הזהירה תורה להתקדש מפחיתיות כאלה, אבל יחשוב, זה איש רע עין ומדתו פחותה, ולמה אשוה לו גם אני? אנהג עמו בנדבת לב, ומעצמו יקח מוסר, ועם זה יתרבו השלום והאהבה. ואין כן דברים הנוגעים לגוף ולנפש, שעל רובן ישפטו הבית דין, והעשוק יביא את עושקו במשפט. ואם אי אפשר להביאו למשפט ונוקם ממנו אינו עובר בלאו, וראיה גדולה ממה שאמרה תורה בדין גואל הדם. וכפי הנראה האזהרה הזאת היא גם למלכי ישראל וגדוליו, שאם ימרדו העם, כמו שעשה ישראל לדוד במעשה אבשלום, אל יעשו בם נקמה בתוכחת חימה, ואל יטרו מעשיהם בלבבם. וזהו שאמר ״את בני עמך״ מותר להם להלחם עם שונאיהם ולהנקם מהם, אבל לא ינקמו מבני עמם, אלא יחמלו עליהם וישיבום למוטב.

ואהבת לרעך כמוך - אם הכונה כדעת מפרשי המקרא ז״ל שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו, יפלא מאד שיצונו על דבר שאינו בכח שום נפש. אין אפשר שיאהב האדם את זולתו, וביותר איש נכרי לו, כאשר אוהב את עצמו. גם אין לצוות על אהבה או על שנאה, שאין האדם מושל עליהן, כמו שאמרנו (פסוק יז). ועוד, אם כן צריך שיתאבל על צרת כל זולתו, כעל צרת נפשו, וחייו אינן חיים. שאין לך שעה שלא יראה או ישמע בצרת אחד מישראל. וכן לענין הטובה צריך שייטיב לזולתו, כל מה שייטיב לעצמו, וגם זה רעיון רוח. ואומר אני שאין מלת ״כמוך״ בלשון הקדש כולל כונה זו, אלא ״כמוך״ פירושו הדומה לך, כמו ״כי כמוך כפרעה״ (בראשית מד, יח) דומה אתה במעלתך למעלת פרעה. ״אין נבון וחכם כמוך״ (שם מא, לט) שוה לך ודומה לך. וכן ״מי כמוכה באלים ה״ (שמות טו, יא) וכן כלם. וכן כאן פירושו ״ואהבת לרעך״, שהוא כמוך שוה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלהים, והרי הוא אדם כמוך, וזה כולל לכל בני אדם, שכולן נבראים בצלם. גם אם עכשיו מרשיע, נברא בדמות אלהים בממשלה ובבחירה, ויוכל לבחור בטוב. וזה אמת ברור שאסור לנו לצער או לבזות שום אדם צדיק או רשע, אלא לבד על דרך המשפט או על דרך תוכחת מאהבה להשיבו למוטב. וכמו שחייבה תורה מיתה לשופך דם אדם, אם חכם או סכל אם צדיק אם רשע, ואמרה הטעם ״כי בצלם אלהים עשה את האדם״ (בראשית ט, ו) ואולם המליצה המורגלת בלשון הקדש על האוהב זולתו כאהבת עצמו והיא ״אוהבו כנפשו״, כמו אהבת דוד ויהונתן, שנאמר ״ויאהבהו יהונתן כנפשו״ (שמו״א יח, א), ואמר ״כי אהבת נפשו אהבו״ (שם כ, יז), ואם ממנה ידבר הכתוב, היה לו לומר ״ואהבת לרעך כנפשך״. ומה פלא יש באהבת דוד ויהונתן, שאמר עליה ״נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים״ (שמו״ב א, כו), אם כל ישראל חייב לאהוב כנפשו? ״ואהבת לרעך״ שיאהב את כולם, והפריד מלת ״כמוך״; ומעתה פירושו שהוא אדם כמוך. ולפי שהמכבד את צלם האדם, ומתבונן במעלתו מטיב לנפשו ולכל האדם, חתמה תורה הכל במצוה זו, כמו שהתחילה ״איש אמו ואביו תיראו,  והמליצה מזוקקת וברה היא כשמש.

לרעך - והסתכל שבכל המקומות סמך לאהבה מלת ״את״, כמו ״ואהבת את ה׳ אלהיך״ (דברים ו, ה) ״ויאהב גם את רחל״ (בראשית כט, ל), וכן כולם. וגם זה מופת על פירושנו, כי ״את״ ו״אותו״ מורים על עצם הדבר, והוא בהיות סגולה מיוחדת באהוב, שבעבורה יאהבנו מכל זולתו. ואין זאת האהבה האמורה כאן אלא בעבור ענין כולל שכולם אדם כמוהו נבראים בצלם.⁠ על כן כאן ובפסוק ״ואהבת לו כמוך״ (ויקרא יט, לד) לא נאמר ״את״ ו״אותו״, אלא למ״ד שענינה דבר חוצה לו. וזה משפט הלשון בכל מקום, כמו שרש אמונה שלפעמים אחריו בי״ת, ופעמים למ״ד, ״והאמין בה׳״ (בראשית טו, ו)  ״כי לא האמין להם״ (שם מה, כו)⁠ וכן שרש ״כחש״. ״וכחש בעמיתו״ (ויקרא ה, כא) ״כחש לו״ (מל״א יג יח) והמבין יבין. 

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:

את חוקותי תשמורו - מלת ״חק״ הוא ענין שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, כמו חקי בראשית, וכן חקי התורה הקבועים במועדם, גם במספרם גם במשקלם. וממין זה איסור כלאים, אסרה תורה הרכבת שני מינים, בעלי-החיים, והרכבת שני מיני צמחים, וזריעת שתי מיני תבואות, ולבישת צמר ופשתים שעטנז. ולא אסרה הרכבת המחצבים, תערובת זהב וכסף ונחשת, ולא לבישת שני מיני צמר, של רחלים ושל צמר גפן, ולא צמר ומשי ולא פשתן ומשי, וכיוצא הרבה, רק אלו הנזכרים, זהו חוק השם בתורה. והכלל, שאין לבקש טעמי המצות, כי הם חקי אלהים. 

בהמתך - גם בהמת אחרים על בהמת אחרים, וכל שכן בהמתו על בהמת אחרים, או בהמת אחרים על בהמתו, כי המעשה עצמו אסור. שאם לשון ״את חוקותי תשמורו, חקים שחקקתי לך כבר״ שנאמר בבהמות למינה, מה לי בהמתו, מה לי בהמת אחרים. וכן למדו מזה שאפילו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, טהורה על טמאה, וטמאה על טהורה, בין בארץ בין בחוץ לארץ, לפי שאינה מצוה התלויה בארץ. 

תרביע - תרביע בהפעיל לפי שהוא המחברם בידיו.

כלאים -  לדעתי טעם המלה הזאת, לפי שמחבר שני דברים, לא יתכנו להיות מחוברים, והרי הם על דרך משל ככלואים בעל כרחן, כי שרש המלה ״כלא״.

שדך - בין שלך בין של אחר, ואפילו של נכרי, כמו שבארנו בכלאי בהמה. ונאמר ״שדך״ על שדות שבארץ, שהיא נחלתך בארץ, לא שדות של חוץ לארץ . גם לפי שאינו אסור אלא לזרוע כלאים, ואם זרע או שזרען נכרי הזרע היוצא מותר באכילה. אמר שדך לרמוז אפילו שהיא שלך, גם בה לא אסרתי אלא לזרוע בה כלאים, אבל מה שצמחה מותרים באכילה, ובכלל זו הרכבת שני מיני אילנות בין בארץ בין בחוץ לארץ, כי גם הם עצי השדה.

ובגד כלאים - כאן לא אמר ״ובגדיך לא תעשה כלאים״ לפי שאין עובר על המעשה, כי מותר לישראל לעשות כלאי בגדים למוכרן לגוי, אבל בגד כלאים שעטנז, אפילו עשאם גוי, לא יעלה עליך, על הלבישה עובר, וכן הוא אומר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, ואם כן בגד הנאמר כאן אינו אלא צמר ופשתים.שעטנז - במשנה תורה ביאר ששעטנז אינו אלא ״צמר ופשתים יחדיו״ (דברים כב, יא) לא משאר מינים. 

לא יעלה עליך - להלן אמר ׳׳לא תלבש׳ (דברים כב, יא).

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה: וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:

ואיש כי ישכב - גם זה מחקי השם, כמו שיתבאר.

שכבת זרע - בכל העריות המערה כגומר, ובשפחה חרופה צריך שכבת זרע גמר ביאה.

והִוא שפחה נחרפת לאיש - ״מיועדת ומיוחדת לאיש.  נחרפת מסורה לאיש, כאמרו אם אדוניו יתן לו אשה״ (שמות כא, ד) כל מסירה של חרפה ובזיון נקרא ״חרף״, ״חרף נפשו למות״ (שופטים ה, יח) שֶׁבָּזָה וחרף נפשו למסור אותה למות, שלא לסבול שעבוד הצר. וכן כאן לפי שנמסרה לעבד זה לבזיון, שיולידו ולדות שישמשו את הרב, קראה ״נחרפת״. והנפעל יורה שנמסרה מיד אחר.

וְהָפְדֵּה - מקור מבנין הָפְעַל, וסתם פדיון בכסף.

או חֻפשה לא נתן לה - שלא נתן לה שטר שחרור. ו״חֻפשה״ שטר של חופש, כמו ״וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה״ (דברים כד, א) וכן כאן אמר ״לא נתן לה״. וכן ״ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל״ (שמו״א יז, כה), שהמלך נותן לו כתב שפטור ממסים ששאר עבדיו חייבים.

בקורת תהיה - ולדעתי, המלה מן ״לא יבקר״ וגו׳, ואינו שב על ״כי לא חֻפשה״ מטעם שאמרנו, אלא לפי שהוא, בין מזיד בין שוגג פטור מעונש בידי אדם. והיא לבדה כשהיא מזידה חייבת מלקות בידי בית דין. וללמדנו זאת אמר ״בקורת תהיה״, עליה לבד יבקשו הבית דין אם שוגגה או מזידה, אבל עליו אינן צריכין לבקר, לפי שפטור גם במזיד. וחזר ואמר ״לא יומתו״, הוא והיא, כדין נואף ונואפת, ״כי לא חֻפָּשָׁה״, ואין קדושיה קדושין גמורין, ללמדנו שגם עליה אין הבקור אם לחיים אם למות, אלא לחייבה עונש אחר שהוא מלקות, כי ״לא יומתו״ הוא והיא.

כי לא חֻפשה - אם חפשה חייבין מיתה.

והביא את אשמו - הוא ולא היא, בין שוגגת ובין מזידה אינה מביאה אשם.

אשמו - כמו ״מכל מצות ה׳ ואשמו״ (ויקרא ד, יג) וכן ״והביא את אשמו לה׳, איל תמים מן הצאן״ (שם ה, טו) שמאשים עצמו על מעשהו ורוצה להתכפר.

איל אשם - כבש" הוא בן שנה. ו"איל" בן שתי שנים שהוא חזק, כמו "ואילי צאנך לא אכלתי" (בראשית לא, לח) ולפי שכל האשמות שוים שבאים איל, קצרה תורה כאן ואמרה ״איל אשם״, שהוא הידוע המפורש (ויקרא ה, טו), וידענו שצריך להיות מן הצאן בכסף שקלים. 

על חטאתו - בין שוגג בין מזיד, שהרי במזיד מדבר ״בקורת תהיה״, וזה ראיה שמלת ״חטאת״ כולל שתיהן וכמו שפירשנו (ויקרא ד, ב) ולא נכתבה פרשה זו בין חקות העריות בפרשת אחרי מות, לפי שאיננה מכללן, שבכל העריות ״ונכרתו הנפשות העושות״,⁠ האיש והאשה שוים, וכאן האיש פטור. בכולן כרת, וכאן אף היא מלקות בעדים, ואם אין עדים פטורה מכרת. והנה משונה משפט זה מכל משפטי העריות. גם הבאת קרבנו משונה משאר הבאת הקרבנות, ולכן נאמרה פרשה זו כאן בכלל ״את חקותי תשמורו״.

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָֹה: וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

וכי תבאו אל הארץ -  גם זה מחוקי התורה, למה שלש שנים יהיו הפירות ערלים? 

תבאו אל הארץ - כל המצות האמורות עד כאן, נהגו גם במדבר. אבל נטיעת עצים לא יתכן במדבר, לא מקום זרע גפן ותאנה ורמון. ואם כן אינו ממעט עצים שנוטע ישראל בחוץ לארץ. או שעל כן אמר ״כי תבואו אל הארץ״, שהיא מצוה נוהגת לבד בארץ ולא בחוץ לארץ. 

ונטעתם כל עץ מאכל - אבל הנוטע קודם לכן אינו חייב בערלה.וערלתם ערלתו את פריו -כל לשון ״ערלה״ שבמקרא כסוי מכוער המכסה על יופי הדבר. כי ערלת בשר מאוסה, מכסה תבנית הגיד על עטרה שלו כמו שרמזנו (ויקרא יב, ג) ו״ערל לב״ משל, כסוי הטפשות והסכלות המכסה על בינת הלב. ו״ערל אזן״ גם הוא משל, כסוי של קושי המכסה על שמיעת האזן שלא ישמע בתוכחת המוכיח. ו״ערל שפה״ כסוי מחלה המכסה על שפתיו שלא תדברנה כראוי. וכן ״שְׁתֵה גם אתה וְהֵעָרֵל״ (חבקוק ב, טז) והתכסה בכסוי של גנות וחרפה. וראיה ״וקיקלון על כבודך״ (סוף הפסוק) וכן במצות השם יחשב כאילו הפירות בשלש שנים ראשונות כמו מכסה מאוסה על העץ, ועליו אומר ״וערלתם ערלתו את פריו״. כלומר אעפ״י שפרי האילן הן הדרו ויפיו, אתם תערלו ערלתו את פריו, תחשבו על עץ זה שיש עליו ערלה שהיא פריו. ולפי שפריו כמו עֲרֵלָה, לא יאכל.  

שלש שנים יהיה - העץ.

לכם - ישראל שקדשתי אתכם במצותי. לא שהן ערלה בעצמן, שהרי נאכלין לבני אדם. וגם לכם מותרים כשנטעם גוי לעצמו. וכן ״שקץ הם לכם״.

ערלים - לשון תאר רבים, ואיך תשוב על ״יהיה״? אבל ענינו על הפירות הצומחים עליו, שיחשב לכם כעץ צומח פירות ערלים ומאוסים. ומפרש לאיזו ענין, ואמר לא יאכל מה שצומח עליו. 

קדש הלולים לה׳ - כמעשר שני שכתוב בו ״וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה׳ הוא, קדש לה׳״ (ויקרא כז, ל) כלומר קנוי הוא לה׳ וקודש הוא. אלא שנתן אותו לך לאכלו במקום אשר יבחר לְשַׁכֵּן שמו שם, ולשמוח שם לפני ה׳ להללו ולשבחו. כאמרו ״ואכלת שם לפני ה׳ אלהיך וגו׳ מעשר דגנך ותירושך וגו׳ למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך״ (דברים יד, כג) וכן ״קדש לה׳״ הנאמר בנטע רבעי, קנויים הם לה׳, והוא נתן אותם לבעליו לנהוג בו כמו בפירות מעשר, שיאכל אותם או כסף פדיונם בירושלים. ולפי פשוטו על כן נאמר ״הלולים״, להורות שאינן קדש ממש להנתן לכהן, אלא שלא יאכלם באוני ובטומאה כחולין, אלא צריך לעלות לירושלים לאכול אותם שם בהלולים, בתושבחות ובתהלות להשם ב״ה, והלולים שמחה בהלל ובהודאה, כמו ״ויעשו הלולים״ (שופטים ט, כז) ואם כן למדנו בקדושתו כקדושת מעשר, שמפורש בו ״הלולים״ שלו. והכתוב לא אמר ״ובשנה הרביעית תאכל פריו קדש הלולים לה׳ ״, אולי הייתי שומע שצריך לאכול הפירות עצמם, ובאמת מותר לחלל אותם על כסף, ולהעלות הכסף לירושלים לקנות בו בקר וצאן לזבחי שלמים ולשמחה. ולכן אמר סתם שיהיה פריו ״קדש הלולים לה׳״ בין הן בין הנקח בכספם, ועל כן בעל הטעמים הפסיק בנגינה תחת ״פריו״. 

ובשנה החמישית תאכלו את פריו - כמו חולין. לא שצריך לאכלם, אבל ״תאכל״ כולל גם כל מיני הנאות, לאכלם ולעשות בהם סחורה וכיוצא, וכמו שיתבאר.להוסיף לכם תבואתו - אומר אני לפי פשוטו של מקרא, לפי שגם בשנה הרביעית מותר לאכול אותם, בא הכתוב להבדיל בין אכילת שנה רביעית, לאכילתן בשנה החמישית. כי מעות רביעית צריך שיקנה בהן בקר וצאן לאכילה להלולים, וכשהתבואה או כסף פדיונם רב, אין לו מהן כלום רק מה שיאכל הוא וביתו בירושלים, והנותר יאכלו עמו לוי וגר ויתום ואלמנה. ואסור לו לעשות בהן סחורה, ולתת כספם באוצרו, או להוציאו בצרכי גופו לבגדים וכיוצא. אבל פירות שנה חמישית שנאמר בהן ״תאכלו את פִּרְיוֹ״, מפרש שזאת האכילה כוללת כל מיני הנאה, וזהו ״להוסיף לכם תבואתו״, שתעשו בתבואתו הכל להוסיף לכם הון ועושר, כדרך אדוני הארץ האוספים הון ועושר בתבואת ארצם. ומלת ״תבואתו״, כמו ״כי טוב סחרה מסחר כסף, ומחרוץ תבואתה״ (משלי ג, יז) מה שמביא הפרי. ומכלל זה אנו שומעים שפירות שנה רביעית אינן אלא לאכילה בירושלים. 

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:

לא תאכלו על הדם - אסר להם במדבר בשר תאוה, לפי שהיו שוחטין על פני השדה, וקרוב לו יושבים ואוכלין בשר. אבל כבואם לארץ וישבו בעריהם ובבתים, התיר להם לשחוט בשר תאוה בכל מקום. אבל אזהרת ״לא תאכלו על הדם״ במקומה עומדת, שאסור לקבוע סעודתם אצל הדם, שזה דרך הזובחים לשעירים. ולדעתי עשו כן בימי שאול שנאמר ״ויעט העם אל השלל ויקחו צאן ובקר ובני בקר, וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם״ (שמו״א יד, לב), פירוש, במקום ששתת הדם בישלו וצלו ואכלו. וכאשר אמרו לשאול ״הנה העם חוטאים לה׳ לאכול על הדם״ (שם שם לג), צוה ״גלו אלי היום אבן גדולה״ (שם שם) ואמר ״הגישו אלי איש שורו, ואיש שְׂיֵהוּ ושחטתם בזה, ואכלתם ולא תחטאו לה׳ לאכול על הדם״ (שם שם לד) פירוש, שישחטו כלם על האבן ששמו אצל אהל המלך. וכל אחד היה צריך להוליך הבשר השחוט אל אהלו, ועל ידי כן היו נשמרים מאכול על הדם, זהו כפשוטו. 

על - אצל ובסמוך, כמו ״וְסַכֹּתָ על הארון״ (שמות מ, ג) ודומיהן.

לא תנחשו - כל הסומך לעשות מעשיו על פי ההבלים שאין בהן ממש, ומה׳ יסור לבו, הרי הוא מנחש שהזהיר עליו הכתוב. אבל אם אינו סומך מעשיו עליהן אין בכך כלום. והסמיכה היא כמו עבד אברהם ויהונתן, שעל פי מה שקרה להם עשו מעשיהם. אלא שהצדיקים הללו לא סמכו על ניחוש של הבל חלילה, כי היה נכון לבם בה׳, ושאלו ממנו שיזמין להם הדברים שלקחו לאות, דברים שאינן כמנהגו של עולם. וכאשר מלא השם שאלתם היה ראוי שיחזק לבבם לעשות על פיהם ולדעת כי ה׳ מצליח מעשיהם.

ולא תעוננו - אלו אוחזי עינים, ויהיה שרשו ״עין״ מהבנין המרובע.  

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:

לא תקיפו פאת ראשכם - כבר פירשנו (פסוק ט) כי הסוף נקרא ״פאה״, וזהו סוף ראשכם, אלא שמלשון זה כל שהוא סוף יהא אסור, כמו שער הפדחת ושער סוף הגלגלת.

תקִיפו - לשון רבים לחייב את המקיף ואת הניקף.

ולא תשחית את פאת זקנך - למד מענינו שמדבר על פאות מיוחדות שבזקן שהן חמש, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה.

תשחית - לשון ״השחתה״ נופל על המכלה דבר בבת אחת באף ובחמה, ודומה לו התער שבהעברה אחת על הבשר לוקח חצי הזקן בבת אחת, או כולו בבת אחת. אבל במספרים אי אפשר אלא מעט מעט, והתורה אומרת ״ולא תשחית״, שעל גלוח של תער מקפיד. לכן אמר להלן ״לא יגלחו״ שאינו אסור אלא ע״י גלוח, ותער מגלח כמו שמצינו ״ביום ההוא יגלח ה׳ בתער השכירה״ וגו׳ (ישעיהו ז, כ) וכן במספרים. ולפי שהצריכה תורה גלוח והשחתה, אין זה אלא תער.⁠ 

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָֹה:

ושרט לנפש - השריטה כשעושהו בבשר יהיה חבורה. וכפי הנראה היו העובדי אלילים נוהגין לעשות שריטה ידועה בבשר כשמת להם מת, לאיזו מחשבה רעה שהיו חושבים על הנפש, וזהו ״שרט לנפש״. כי לא אמר ״לא תשרטו בשרכם לנפש״ אך ״ושרט לנפש״ כמדבר על שריטה ידועה שהיא בעבור נפש, אותה לא תתנו בבשרכם. כמו ״וכתובת קעקע לא תתנו בכם״, שהיא הנתינה בכוונה. ובמשנה תורה נאמר לא תתגודדו (דברים יד, א) כמו ״ויתגודדו כמשפטם בחרבות״ (מל״א יח, כח) והוא בכלל ״ושרט לנפש״.

וכתובת קעקע - מכתב של קעקע, ששורט מכתב בבשרו כמין אותיות, וממלא השריטות עם דיו או כחול, והיא הקעקע. ולפי זה ״וכתובת״ על השריטה, ו״קעקע״ על הרשימה בדיו או בצבע. שלשון ״וכתובת קעקע לא תתנו בכם״, ״בכם״ מורה על מכתב של שריטה, לא על מכתב שעל העור.

בכם - לא אמר ״בבשרכם״, לפי שאינו כמו שרט בבשר, אלא בעור הבשר. כמו ״אדם כי יהיה בעור בשרו״.  

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:

אל תחלל את בתך להזנותה - לפי שעם קדוש אתה לי, אל תנהגו בזרעכם מנהג חולין שנוהגין בהן הכנענים, שיש בהן קדֵשות ומופקרות-לכל, בעבור אתנן. ואתה אל תחלל את בתך להפקירה לזנות לכל. ובכלל זה, אפילו למוסרה לאיש אחד שלא לשם אישות וקידושין, שאם הותר דבר זה, ימסרנה היום לזה ומחר לאחר. והיא תמסור עצמה בעבור אתנן לכל דורש אותה, והרי היא מופקרת לכל. ועל זה נאמר ״לא תהיה קדֵשה מבנות ישראל״ (דברים כג, יח) ואינו דומה לאונס ומפתה שחייבה תורה ממון ולא מלקות, כי אונס ומפתה מקרה, לא מדעת אביה, וגם היא לא הכינה עצמה לכך. אבל מוסר בתו או שהיא שמוסרת עצמה בשביל ממון וכיוצא, חלול הוא. שאעפ״י שפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות לא עשאה ״זונה״, כאן תבוא לידי זנות ממש, שיבואו עליה גם מי שאין קידושין תופסין לו בה, שהרי תהיה מופקרת לכל. ועל כן אמר ״להזנותה״, שעל ידי שימסרנה שלא לשם אישות, יעשנה ״זונה״. 

ולא תזנה הארץ - כלומר אם תעשה כן מתרבה הזנות בכל הארץ, בהיות קדֵשות מופקרות לכל, כאמרו ״ואיש ואביו ילכו אל הנערה״ (עמוס ב, ז) ותלה הזנות בארץ, לפי שגם הארץ קדושה, ואתה מחללה ברבות הזנות, כאמרו ״ותחניפי ארץ בזנותך וברעתך״ (ירמיהו ג, ב) שהרי על העריות אמר ״ותקיא הארץ את יושביה״ (ויקרא יח, כה) ״ולא תקיא הארץ אתכם״ וגו׳ (שם, כח) ומלבד שמחלל זרעו, גם חוטא בעבור הארץ.

ומלאה הארץ - ע״י המעשים הללו תִמָּלֵא הארץ זמה, שעל כל דרך ועל כל פתח-עינים ישבו קדֵשות להחטיא כל עובר ארח, ורבה מחשבות זמה. ולשון ״ומלאה הארץ״ על יושבי הארץ, כל עובר ושב עליה, כמו ״ומלאה הארץ דעה את ה׳״ (ישעיהו יא, ט) ולפי שמלת ״זמה״ נכתב בעריות, וכאן מדבר בפנויה, מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן בא, והיא שקבלה מאנשים הרבה, ואין יודע מאיזו מהן קבלה, שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו, נמצא הוא נשוי לבתו, ובנו לאחותו, נמצא ממלא את העולם ממזרים. 

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָֹה:

את שבתותי תשמורו - כבר נאמר בראש הענין (פסוק ג), להזהיר על קדושת המחשבה וכמו שבארנו שם. ועכשיו מדבר שהתיחדו ישראל לבד במצוות הללו, כי לא צוה שבת לשאר העמים, גם אם כולם צריכין להודות על חדוש העולם, ולכן אחר ״אל תחלל את בתך להזנותה״, כדרך הקדשות שבכל הארצות כנענים, אמר ״את שבתותי תשמורו״, כי שם נאמר ״אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ (שמות לא, יז) כי יום השבת הנאמר במעשה בראשית, היא דבקות ה׳ בתחתונים. כי לאחר שכלה מלאכתו בששת ימים, נכנס בעולמו לברכו ולקדשו. וכשסרו בני אדם בדורות הראשונים מאחרי ה׳, בחר באברהם ובזרעו להיות להם לאלהים, להשכין שכינתו בתוכם לבדם. ולכן אותם לבד צוה על יום השבת שהוא קדש, להיות אות כי עם זו קדש הם. והשומר את יום השבת, יודע שהוא וזרעו קדש, ולא יחלל זרעו כשאר הכנענים, גם ישתמר מכל המעשים שהזהיר עליהן למעלה.

ומקדשי תיראו - מקדשי אשר נתתי בתוככם, תיראו יראת כבוד ולא תעשו דבר הגורם טומאת הארץ שמקדש ה׳ בתוכו, כאמרו ״ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה״ וגו׳ (במדבר לה, לז) ולפי שאמר ״ולא תזנה הארץ״ וגו׳ שלא יגרמו טומאת הארץ, אמר ״ומקדשי תיראו״; כלומר תנו כבוד לה׳ אלהיכם השוכן בארצכם. ומלת ״תיראו״ בארנוהו שהוא יראת רוממות ועיקר המורא והכבוד בלב, בעבור כבוד השוכן בו.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

אל תפנו אל האובות - כמו ״אל תפנו אל האלילים״ והפנייה כולל הכל, לפנות אחריהן בלב להאמין במעשים המתועבים הללו ולאהוב אותם, ולשאול בהם גם לעשותם. ואם כן מקרא זה אזהרה לבעל אוב וידעוני העושה מעשה והן בסקילה. ואזהרה על השואל מבעל אוב וידעוני, ששניהם פונים אחריהם, ואפילו הנטייה במחשבת הלב. אבל ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו׳ ושואל אוב וידעוני״ (דברים יח, י-יא) מדבר בבעל אוב וידעוני עצמם, שהם שואלים באוב, וכמו כל האמורים בכתוב זה שעושים מעשה. אבל השואל בבעל אוב באזהרה.

האובות - שֵׁם התועבה כך היא, והעושה מעשים אלו נקרא ״בעל אוב״, כלומר איש העוסק במעשה האוב, וראיה: ״ועשה אוב וידעוני״ (דהי״ב לג, ו) ״וכן בקשו לי אשה בעלת אוב״ (שמואל א כח, ז), ״קסמי נא לי באוב״ (שם שם, ח). וכן הידעונים שֵׁם התועבה, ואין נודע לנו מה הם המעשים הללו. ושתיהן מעשה כשפים ע״י גלגולת של מת, ועצם של חיה ששמה ״ידוע״, ואין להאריך בזה, שכבר נכרתו דברים אלו מדורות רבים מן הארצות הידועות לנו.

אל תבקשו לטמאה בהם - כל ״מבקש״ נכסף לדבר בכל לב, כמו ״אם תבקשנה ככסף (משלי ב, ד) כי אינו מזהיר ״אל תפנו לדעת מה מעשיהן״, שאם עושה כן להבין מותר. על מה הזהיר? ״אל תבקשו לטמאה בהם״, לתור אחריהן מאהבתו אותן לטמאה בהם, להתטמא במחשבות הללו טומאת נפש, כמו מחשבות זמה המשחיתים הנפש ומטמאים אותה, כן אלו. 

אני ה׳ אלהיכם - אשר צויתי אתכם ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם״, כמו שפירש במשנה תורה בפרשת ״כי אתה בא אל הארץ״ וגו׳.

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָֹה:

מפני שיבה תקום - אחר שהזהיר על קדושת המחשבות מכל מחשבת הבל ואלילים וכשפים, ושלא יפנה אחרי המתפארים בידיעת הטומאות, כמו מעונן ומנחש ואוב וידעני, צוה עתה שיכבדו את האמת, ויתנו כבוד לחכמים וליודעים. הן על שתי דרכים: הדרך האחד, שֶׁחָכְמוּ על ידי נסיונות ברוב שנים, כי הישישים בימיהם הרבים עמדו על דברים רבים, מה טוב ומה רע, כאמרו ״בישישים חכמה״ וגו׳ (איוב יב, יב) והדרך השני, על ידי התורה, שלמד תורה וחכמה, וזה יתכן גם בצעיר לשנים, והוא נכבד מן הראשון מאד. ועל ראשון אמר ״מפני שיבה תקום״. כשתראהו עובר תקום מפניו לכבדו ואם הַשָּׂב לא עשה כלום בבחירתו, אלא רוב שנים יודיעו חכמה מעצמן, ועל כן נאמר שֵׁם-דבר ״שֵׂיבָה״, ולא שם התאר ״שָׂב״, כי חלוקת כבוד היא לשיבה שהודיעה לו חכמה, לא בעבור פני השב. ואח״כ אמר ״והדרת פני זקן״, זה חכם בתורה, שראוי לכבדו מפני כבוד נשמתו, שנטה לבו לעמול בתורה ונעשה חכם, וזהו ״פני זקן״, כי מלת ״פנים״ היא על הנפש, כמו שבארנו (פסוק טו). ומלת ״הדר״ נופל על היתרון, שיהיה יתרונו בלבך על שאר בני אדם. וזה דרך ״אוהב חכמה״ שיהדר בלב ובמעשה את החכמים.

ויראת מאלהיך - מלת ״יראה שאחריה האות מ״ם היא יראת עונש, ונכתב על דבר מסור ללב, שאינו יכול להודיע לאדם אחר. לפי שלעיני אדם יקום ויהדר את החכמים בדברים ובמעשים, ובלבו יהיה בוזה חכמה ומוסר. או לפי ששונא הוא להם יתרחק מחברתם שלא יצטרך להדרם. על כן נאמר על זה ״ויראת מאלהיך״, גור לך מפני אלהיך הבוחן לבבות, כי יביאך במשפט על בזיון תורתו ויראיו. כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ׳ויראת מאלהיך׳״.

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

וכי יגור אתך גר - זה גר צדק, ולדעתי שרשו ״גרר״ מן הכפולים ״מגוררות במגרה״ (מל״א ז, ט), כי כלי המגרה נמשך מצד לצד. וכן הגר מתגורר מפה לפה. וכתוב ״גם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה״ (מל״א יז, כ). וכמו קֵן שֵן שרשם ״קנן שנן״, כן גר שרשו גרר. ובכנוי ״ובין גרו״ (דברים א, טז) בצירי, בעבור הרי״ש שאינו מקבל דגש. (כן ״מעלת גרה״ וקרוב לומר שהגרירה היא הלעיסה, כי הלועס מגרר בשיניו ומפרר המאכל כמו שמגרר במגרה. ומזה הושאל שם דבר ״גרה״ למאכל הנלעס שהוא מגורר בשינים. ואם כן ״מעלה גרה״ הוא שמעלה הגרה פעם שנית אל הפה). ויש שלשה מיני גרים. האחד, שגר בעיר איזו ימים והולך לו. והשני, שתישב בעיר ונוהג במנהגיו הראשונים, וזהו גר תושב. והשלישי, שהתישב וקבל עליו תורה ומצוה והיה כאחד מאזרח הארץ, וזהו ״גר צדק״, ועליו נאמר ״והגר הגר בתוככם״ (כאן, וכן ויקרא יז, יב; וכן יח, כו) להבדילו מגר המתגורר על איזו ימים, ומגר תושב. וכן נהג בכל המקומות, כמו ״וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה׳״ (שמות יב, מז). ״תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר בתוככם״ (שם, מח), וכן כלם כמו שנרמז בכל המקומות.

בארצכם - גם בחוץ לארץ אסור להונות הגר, ונכתב ״בארצכם״ לפרש הונאה זו מה היא. שבהיותה ״ארצכם״ שנתתי לכם לנחלה, פן תאמרו לנו נתנה מורשה, ויקל בעיניכם הגֵר הגָר אתכם, שאין לו חלק ונחלה בה, ותונו אותו בדברים להשפילו ולבזותו. וכן כל לשון הונאה שבמקרא על בעלי הכח נגד חסרי כח, שמרויחים מחסרון החלש כנגדם, כמו ״יתום ואלמנה הונו בך״ (יחזקאל כב, ז) ״והאכלתי את מוניך את בשרם״ (ישעיהו מט, כו) וכן ״אל תונו איש את אחיו״ (ויקרא כה, יד) בהיותו דל השפל ממך, וכן כאן. וכמו שפרשנו שאל יהא בזוי בעיניך בעבור שהוא מעם אחר ומארץ אחרת. 

יהיה לכם הגר - כבר אמר להלן (במדבר טו, טז) ״תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם״, אלא כאזרח מכם יהיה חָשׁוּב לכם הגֵר הגָר אתכם.

ואהבת לו כמוך - זאת המליצה לא היה צריך להאמר, שכבר נכלל במצות ״ואהבת לרעך כמוך״. אבל נכתב לעבור עליו בשני עשין, לפי שבא לחסות תחת כנפי השכינה. וכן ״לא תונו אותו״ (ויקרא יט, לג), כבר נאמר כן בישראל, וגר צדק בכלל. ונאמר עוד ״וגר לא תונה״ (שמות כב) כל זה לעבור בלאוין הרבה, ונוסף על זה נאמר ״ואהבתם את הגר״ (דברים י, יט) צונו על הגר כמו שצוה על עצמו, שנאמר ״ואהבת את ה׳ אלהיך״, ונאמר ״ואהבתם את הגר״. ולא צונו על כל אדם ״ואהבת לרעך כמוך״, שאינו דומה הנאמר באות למ״ד, שאינה סגולה פרטית בנאהב [שתדמה] למצות אהבת המקום ב״ה שנאמר בה ״את״, כי אין קץ לסגולותיו העליונות המעוררות אהבתנו אותו. אבל בגר אמר ״ואהבתם את הגר״, בעבור שיש בו סגולה פרטית יותר משאר בני אדם, שעזב ארצו ועמו ומעשיו, ובא לקבל עליו עול תורה ומצוה. וזה דומה אל ״ואהבת את ה׳ אלהיך״. 

כי גרים הייתם בארץ מצרים - והמצריים הונו אתכם והעבידו בכם בפרך, שאמרו ״לנו הארץ״. ונפרעתי מהם ביד חזקה להשיב חרפתם אל חיקם, כי היו סדרי המכות מכוונות להכניע גאון לבם, על כן תשמרו אתם ולא תונו את הגר בארצכם.אני ה׳ אלהיכם - אשר עשה למענכם נסים ונפלאות, והגדלתי אתכם על אדוניכם ומוניכם.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם:

לא תעשו עול במשפט - מלת ״במשפט״ על כל תקון דבר בבינת לב כפי הצדק. ויראה בעיני כי כאן מדבר עם שרי הארץ שהם המצדקים המדות והמשקלות והאיפות, שלא יעשו עול במשפטם להקטין או להגדיל, ולהעשיר יחידים במדינה וכיוצא. ולהלן נאמר ״לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן״ וגו׳ (דברים כה, יג) ״לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה״ (שם כה, יד) וגו׳ מדבר עם היחיד, לא יהיה לו אבן קטנה למכור, ואבן גדולה לקנות בם. וזה לא יתכן בשרי הארץ, וזהו ״בכיסך״, ״בביתך״, וכאן אמר ״במשפט״ לשון רבים.במדה - במדת קרקעות, שצריך לה חכמת המדידה והם יודעים משפט הדבר, רק יַטְעוּ את ההמון.

במשקל - כולל המאזנים והאבנים. 

ובמשורה - מן הכתוב שלאחריו נראה כן, שנגד משקל אמר ״מאזני צדק אבני צדק״, ונגד משורה אמר ״איפת צדק והין צדק״, שהן מדת יבש ולח.

מאזני צדק - מאזנים העשוין כדין, לא מאזני מרמה, שכמה מיני מרמה יש במעשה מאזנים כידוע.

אבני צדק - הן המשקולות ששוקלין כנגדן. 

איפת - היא מדת היבש.

והין - זו היא מדת הלח.

אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָֹה:

אני ה׳ אלהיכם - הייתי לכם לאלהים, לגזור עליכם חקים ומשפטים, לא הודעתים לכל גוי.

אשר הוצאתי וגו׳ - כמו ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (שמות כ, א) לפי שחתם כאן הענין כלו, אמר בסוף ״אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״. אתם קבלתם עליכם עול מלכותי במצרים, ועל תנאי זה הוצאתי אתכם משם, קבלתם עליכם מלכותי, קבלו גזרותי, זהו כפי הפשט. 

ושמרתם את כל חוקותי - ענין שמירה ועשייה וענין חקים ומשפטים, חזר לאמרם כאן בגמר הפרשה כלה.

וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:

ואל בני ישראל תאמר - כל הנאמר בפרשה שלמעלה שנוהג בכל איש ואיש, נאמר גם אל כל עדת בני ישראל. אבל פרשה זו שנאמרו בה עונשים על האזהרות ודברים שנמסרו לבתי דינים, נאמר ״ואל בני ישראל תאמר״.

איש איש - לפי פשוטו ענינו כמו ״יהיה מי שיהיה״. 

ומן הגר - גר צדק.

אשר יתן מזרעו למוֹלֶךְ - יש חכמים אומרים מוֹלֶךְ עבודת אלילים גמורה, ויש אומרים שהוא מין ממיני הכשפים. ולדעת האומר שהיא עבודת אלילים בא לענוש כרת וסקילה על כל העובד עבודת אלילים בעבודה זו של מוֹלֶךְ, אעפ״י שאינה עבודה המיוחדת לה, וכבר זכרנו (ויקרא יח, כא) שלדעת רמב״ן ז״ל היו מעבירין הבנים באש ממש, והאש אוכלת בם עד שמתים. נאמר במוֹלֶךְ ״לא תתן להעביר למוֹלֶךְ״, ונאמר להלן ״מעביר בנו ובתו באש״. מה להלן באש אף כאן באש. וכן משמעות הכתובים שמגדילים התועבה הזאת מאד על כל שאר מיני עבודת אלילים, אין זה אלא בעבור שפיכת דם הבנים ואכזריות האבות, שנאמר ״ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום, להעביר את בניהם ואת בנותיהם למוֹלֶךְ, אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת״ (ירמיהו לב, לב).

מות יומת - בבית דין. ולכן הפסיק כאן בעל הטעמים.עם הארץ - פירשנוהו (ויקרא ד, כז) שלבד המלך, הכהן הגדול ומועצת הזקנים, אינן בכלל ״עם הארץ״, וכל האחרים קרויים ״עם הארץ״. כי שלשה אלה הם השופטים העליונים, ולכן אמר אחר שנתחייב מיתה בבית דין ״ירגמוהו עם הארץ״. כדרך ״ויד כל העם באחרונה״ (דברים טז, ז). (ולדעתנו עם הארץ הם הגדולים שבעמם, החשובים שאינם מהשלושה הללו ג.פ)

באבן - שם הכלל, כמו ״ויהי לי שור וחמור״ (בראשית לב, ה).

ואני אתן את פני - מלת ״פני״ פירשנוהו (ויקרא יז, י) שישפטהו ה׳ על התועבה הגדולה הזאת, ויכריתהו מקרב עמו. ומוסב על מקרא שלפניו, הם ירגמוהו באבן, ואני אכריתנו מקרב עמו, ומכאן אני למד שהכריתות האמורות בתורה הן לעולם הבא, שאם בעולם הזה אחר שמת איך יכרת? ואין לך לפרש שאם לא יומת ע״פ בית דין, כגון שאין כח בידם או שעבר בסתר, יכרת מקרב עמו בקוצר ימים. שזה אמור למטה בענין ״ואם העלם יעלימו וגו׳ לבלתי המית אותו, ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו׳ והכרתי אותו (ויקרא כ, ד-ה). הכתוב מדבר כשלא עשה תשובה. מלבד שנסקל בעולם הזה, אכריתנו מעמיו לאחר המות, וזה להפך מן ״ואתה תבוא אל אבותיך בשלום״ )בראשית טו, טו) וזה יכרת מקרב עמו. והוא בנין-אב לכל הכריתות האמורות בתורה שהן מיני עונשים המגיעים לנפש היוצאת, שאינה נאספת אל עמה. וכן ״אחרית רשעים נכרתה״ (תהלות לז, לח) שנכרתים מארץ החיים. וזה פירוש לדברי בלעם ״ותהי אחריתי כמוהו״ (במדבר כג, י) ועל החכמה נאמר ״כי אם יש אחרית, ותקותך לא תכרת״ (משלי כג, יח) ואחרית אחר החיים הללו, וכמו ״אבינה לאחריתם״ (תהלות עג, יז) ״אך בחלקות תשית למו, הפלתם למשואות״ (שם שם יח) וכל שכן נותן מזרעו למוֹלֶךְ, שעובד עבודת אלילים וגם רוצח את בנו. ואנו רואין רשעים גמורים ולפעמים מזקינין ברשעתם, והיכן כרת של אלו אם לא לעולם הבא? ומדרך הסברא אין כל הכריתות שוות, הן בזמן והן בצער הנפש, וסוף סוף העובר על אחת מהן ולא שב בחייו, נפרעין ממנו באחת ממיני הכריתות באחריתו. שוב ראיתי בפירוש החכם ר׳ עובדיה ספורנו ז״ל ״ואני אתן את פני, אם לא ישוב מרשעו, באופן שלא תהא מיתתו כפרתו, וְהִכְרַתִּי אותו, זה בהכרח יובן לחיי עולם, אחר שרגמוהו באבן, שאין להכריתו עוד בעולם הזה״, ויפה דבר.כי מזרעו נתן למוֹלֶךְ - שאר העובדים עבודת אלילים, נותנים לה חוק הראוי לשמים, כמו זובח קרבן לעבודת אלילים, והרשע הזה נותן למוֹלֶךְ זרעו, שמרוב טומאת לבו לא חמל על זרעו, לעבוד אותה בדבר שהיא תועבה בעיני השם, כמו שאמר ״אשר לא צויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי״,⁠ כי רחום וחנון וקדוש הוא.למען טמא את מקדשי - כדרך ״קדש ישראל לה׳, ראשית תבואתו״ (ירמיהו ב, ג) והרשע הזה מטמא קודש ה׳ אשר אהב, להעבירו למוֹלֶךְ הנבזה הזה. דומה למה שפירשנו (ויקרא יח, כא) שנאמרה אזהרת מוֹלֶךְ אחר העריות שנולדים מהם ממזרים, לומר אחר שהקדשתיך מטומאת המשכב להיות זרעך מקודש לי, אל תעביר זרע קדש למוֹלֶךְ. 

למען טמא את מקדשי - את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי, כלשון ״ולא יחלל את מקדשי״⁠ וכן כולל טומאת המקדש עצמו, כי שופך דם ילדים נקיים לתועבה הזאת. ועל זה נאמר ״ולא תטמא את הארץ וגו׳ אשר אני שוכן בתוכה״ (במדבר לה, לז) כלומר הארץ אשר מקדשי בתוכם, שדומה למטמא את מקדש ה׳. ורמב״ן ז״ל פירש עוד ״לפי שהמקריב מזרעו למוֹלֶךְ, ואח״כ יבוא אל מקדש ה׳ להקריב קרבן, מטמא את המקדש. כי קרבנותיו טמאים ותועבה לשם. והוא עצמו טמא לעולם שנטמא ברעה שעשה, כמו שאמר באוב וידעוני ׳לטמאה בהם׳ (ויקרא יט, לא) וכתיב ׳ובגלוליהם טמאוה׳ (יחזקאל לו, יח) וזהו שאמר הנביא ׳וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה. עוד זאת עשו לי, טמאו את מקדשי ביום ההוא״ (יחזקאל כג, לז-לח) עכ״ל. וכל הפירושים הללו אמת.

ולחלל את שם קדשי - כאמרו ״ומזרעך לא תתן להעביר למוֹלֶךְ ולא תחלל את שם אלהיך״ (ויקרא יח, כא) ובארנו שם טעמו ושכולל כל הזונה מאחרי השם ושואל צרכיו או דורש עתידות מזולתו. ונראה שנזכר זה שם וכאן אצל תועבות המוֹלֶךְ, לפי שהרשע הזה עובד אותו בהקרבת דם בניו, וחושב שכן רצון האל, והרי הוא מחלל שם קדשו, לייחס לו תועבה גדולה ואכזריות נמרץ, שיבקש לכבודו הריגת הבנים. וזהו עצמו ״אשר לא צויתי, ולא עלתה על לבי״ (ירמיהו ז, לא) וכמו שאמר ״כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם״ (דברים יג, לא) והזהיר שם שלא נעשה כן לשמים. ונאמר ״עוד זאת עשו לי, טמאו את מקדשי ביום ההוא״ וגו׳ (יחזקאל כג, לח) הרי שהיו מיחסים עבודת המוֹלֶךְ למעשה כשר ורצוי לגבוה. 

ואם העלם יעלימו - אילו אמר לבד ״לבלתי המית אותו״, היה מוסב על השופטים. וכשאומר ״בתתו מזרעו למולך״ למדנו שמדבר גם על הרואים המעשה, ומעלימים עיניהם כאילו לא ראו, לבלתי המית אותו בעדותם לפי שמרחמים עליו, ואינן חסים על כבוד השם המתחלל במעשהו, ולא על דם נפשות נקיים השפוך. ואין צריך לומר אם השופטים עצמם יעלימו עיניהם ולא ימיתוהו, שתחול נקמת ה׳ עליהם.

ושמתי אני - למעלה (פסוק ג) אמר ״ואני אתן את פני״, וכן לפנינו (פסוק ו) אמר ״ונתתי את פני״, גם (ויקרא יז, י) אמר ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם״. וכאן אמר ״ושמתי״. לדעתי הוא כמו ״וישם ה׳ לקין אות״ (בראשית ד, טו) ״ושמתי בהם אות (ישעיהו סו, יט) שהיא אות בגוף. והטעם לפי שמולך חמור מאד שנכרת משני העולמים, כמו שאמר ״עם הארץ ירגמוהו באבן״, גם ואני אתן את פני לעולם הבא, אמר עתה שאם לא ימיתוהו שתים אעשה. ״ושמתי אני את פני באיש ההוא״, שימות במגפה, גם וְהִכְרַתִּי אותו״ לעולם הבא. וכן ״הנני שם פני בכם לרעה״ (ירמיהו מד, יא) שנאמר על החרב והרעב וְהַדֶּבֶר שימותו בם. ואין כן אוכל דם, או פונה אל האובות.

ובמשפחתו - בפירושנו לספר בראשית פסוק ״למשפחותיהם יצאו מן התיבה״ הוכחנו שבכל המינים יש משפחות, כמו מין הסוס, מין החמור, כולם מין אחד, אבל משונים סוסי מדינה זו מסוסי מדינה אחרת, והדומים ממש נקראים ״משפחה״. וכן במין האדם, יש משפחות שדומים בטבע נפשותיהם, כמו המשפחות שנזכרו בכתובים, קצתן בעלי חכמה, בעלי גבורה, וכמו משפחת הכהנים והלוים, וכן כלם. וגם הדומים במעשה התועבות ובמחשבות הטומאה נקראים ״משפחה״, וכאמרו ״מן המשפחה הרעה הזאת״ (ירמיהו ח, ג) ולכן אותם המעלימים עין מן התועב הזה ומחפים עליו, קרא הכתוב ״משפחתו״, כי דומים אליו בטבע נפשם. המחפים על לסטים שבמשפחה, ואינן מרחיקים אותו מחברתם, כולה לסטים שאין הלסטיות רע בעיניהם, לולי כן לא היו מחפין עליהם ולא מחבבין אותם. וכן כאן, אלו המעלימים עיניהם, משפחתו הן ונדונים עמו.

וְהִכְרַתִּי אתו ואת כל וגו׳ - לפי שלא אמר ״והכרתי אותם״, אלא אמר תחלה ״והכרתי אותו״, וחזר לומר ואת כל הזונים אחריו, למדנו שאין המשפחה בהכרת לעולם הבא כמוהו, שהרי לא עשו התועבה, לכן ״והכרתי אותו״ לבדו. אבל במשפחה אשים את פני״ בעולם הזה שנדונים ביסורים. ועל כן חזר ואמר שאם יש במשפחה שהלכו בעצתו לעשות כמוהו או שיסייעו בדבר, יכרתו גם המה, וזהו ״ואת כל הזונים אחריו לזנות אחר המולך״ פירוש לזנות על העושה מעשה כמו בפסוק שלאחריו, וכמו שפרשנו (ויקרא יט, לא)

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  

והנפש אשר תפנה - לדעת האומר מולך אינה עבודת אלילים, יפה סמכו אל אוב וידעוני שגם הן כשפים לדעת עתידות. ולדעת האומר שהוא עבודת אלילים, סמך אליו אוב וידעוני שגם הם בכרת.לזנות אחריהם - לעשות מעשה. וכן כל ״לזנות״ על המעשה.

וְהִכְרַתִּי אותו - היה לו לומר ״וְהִכְרַתִּי אותה מקרב עמה״ כי נפש״ לשון נקבה. וראב״ע ז״ל אמר ״מצאנו ׳נפשים׳ (יחזקאל יג, כ) גם ׳כל נפש ארבעה עשר׳ (בראשית מו, כב) וכן ׳והכרתי אותו׳, [עכ״ל]. וזה דוחק, כי רק מצאנו ״מצודדות את נפשים״ (יחזקאל יח כו) וכן ״כל נפש ארבעה עשר״, אבל כאן בכתוב אחד אמר ״תפנה״, בנפש ההיא ויסמוך לו ״אותו״, ״עמו״? זר מאד, אולי ירמוז ליום הדין הגדול שיקום בגוף ונפש ויכרת מקרב עמו. 

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

והתקדשתם - הַקְדִישׁוּ עצמכם, תתרוממו בלבבכם ממחשבות בזויות וממעשים בזוים כאלה. כדרך ״וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו״ (שמות יט, כב) והן אותן שזכר בפרשת מולך ואוב וידעוני וכדומה מכל מיני עבודת אלילים וכשפים. כל המצות האמורות בפרשה שלמעלה קְדוּשׁוֹת הן. והייתם קדושים - אם תעשו את שלכם ותתקדשו, אני מבטיח לכם שתהיו קדושים.כי אני ה׳ אלהיכם - בידי לקדש אתכם ולהעלותכם על כל מנהגי היצר.  

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם:

ושמרתם את חֻקֹתַי - כמו כן תשמרו את חוקותי, גם אותן שאינן כפי שקול דעת האדם, ולולי נזהרו עליהן לא היו בזויות לחכמי לב. כי גם אלה אם תשמרום ותעשום תתקדשו בהן, כי אני ה׳ מקדשכם על ידיהן.  

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ:

כי איש איש אשר יקלל - החקים שצויתי לכם לעשות, תשמרו מאד לעשותם. כי אם תתעצלו בשמירתן, לסוף אפשר שתגיעו בגללם למות בידי בית דין. ומכל החקים שנאמרו בענין, אין בזדון אחת מהן חיוב מיתה זולתי מקלל אביו ואמו, ומחלל שבת, ועובד למולך, ועושה אוב וידעוני, ומקצת העריות. ואזהרת המולך נזכרה בפרשת אחרי מות, ולכן החל בה בפרשה זו וחייב עליה סקילה. ואזהרת אוב וידעוני נאמרה בסוף פרשה שלמעלה,⁠ לכן נאמר עונש שלה בסוף פרשה זו. ומצות מורא אב ואם נאמרה בתחלת הפרשה הקודמת,⁠ על כן החל בעונשה בפרשה זו. ולא נאמר כאן עונש מחלל שבת, שכבר מפורש ״מחלליה מות יומת״.⁠ גם סקילה מפורש בספר במדבר.⁠ ואם נאמר ״ומקלל אביו ואמו מות יומת״ (שמות כא, יז) הוצרך לשנותו לחייבו גם לאחר מיתה. ועוד, לפי שרצה להזכיר עונשי העריות, שהיא קדושת הזרע, סמך לו עונש מקלל אביו ואמו, שהוא גם כן בעבור קדושת הזרע שהן שותפים ביצירתו,⁠ וכמו שבארנו (ויקרא יט, ג).וקלל - בשם המיוחד.

את אביו ואת אמו - שחייב על קללת אחד מהן.

אביו ואמו קלל - לרבות לאחר מיתה.

דמיו בו - פשוטו של מקרא כמו ׳דמו בנפשו׳, אין נענש על מיתתו אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שיהרג״. 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:

ואיש - פרט לקטן.

אשת איש -לפי פשוטו בכל העריות אפשר שיעבור לבא על הערוה, ולא יעשה חמס לבעלה, שהרי אמו וכלתו ודודתו ואשת אחיו אסורות גם לאחר מיתת בעליהן. ושאר העריות אפשר בפנויות, לבד אשת איש [אשר בזאת] מלבד הערוה עושה חמס גדול לבעלה, כמו שנזכר בספר משלי ״כי קנאה חמת גבר, ולא יחמול ביום נקם״ (משלי ו, לד) והייתי אומר שעיקר האיסור בשביל החמס, אבל שוכב עמה ברצון בעלה, כמו אנשי-זמה מחליפים נשותיהם, אינו חמור כל כך? לפיכך דקדקה תורה ואמרה ״אשר ישכב את אשת איש, אשר ינאף את אשת רעהו״, כלומר בין אשת איש בחמס, בין אשת רעהו שרוצה במעשהו, תמיד חייב מיתה.

ינאף - לשון ״ניאוף״ נופל על זנות אשת איש, שרש המלה ״נאף״, בכללו אף ששרשו ״אנף״, שמעלה אף הבעל וקנאתו.מות יומת - כל ״מיתה״ האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם:

את אשת אביו - בין שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. לכך נאמר ׳ערות אביו גלה׳ להקיש ולדון גזרה שוה, נאמר כאן ׳ערות אביו גלה׳, ונאמר להלן ׳ערות אביך וערות אמך לא תגלה׳ (ויקרא יח, ז) ׳ערות אביך׳ זו אשת אביך, או אינו אלא אביך ממש. אמר כאן ׳ערות אביו גלה׳ ונאמר להלן ׳ערות אביך׳. מה כאן אשת אביו, אף להלן אשת אביו, ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו, ובין אשת אביו שאינה אמו. וחזר לכתוב ׳ערות אמך׳, לאסרה משום אֵם אעפ״י שאינה אשת אביו כגון אנוסה. ולמדנו בגזרה שוה זו גם עונש הנאמר כאן מאזהרה הנאמר להלן. מה אזהרה גם באמו שאינה אשת אביו, אף עונש כן. ואם כן עונש זה כולל האזהרות כלם האמורות בענין זה בפרשת אחרי מות.

ערות אביו גלה - לפי שאשת אביו גם שאינה אמו, זכר טעם העונש שעל כל פנים ערות אביו גלה, אעפ״י שהיא נכריה לו, כמו ׳ערות אחיך היא׳, וכמו שבארנו שם. 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם:

ואיש אשר ישכב את כלתו – כל העריות האמורות בפרשת אחרי, בין אשת אב לכלתו, אין בהן מיתת בית דין, לכך כאן סמך מיד כלתו לאשת אביו, לחבר אותן שהן במיתה. והאמורים שם בין אשת אביו לכלתו שהן חייבי כריתות נזכרו כאן באחרונה.

תֶּבֶל עשו – 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:

את זכר - בפרשת אחרי הקדים ערות אשה ובתה לזכר, לפי שסמך כל העריות המולידים, ועל כן הניח זכר ובהמה באחרונה, וכמו שרמזנו שם (ויקרא יט, כא) וכאן סמך כל חייבי מיתות בית דין, ולכן חבר תחלה אותן שהן בסקילה, אבל אשה וחמותה הן בשרפה.

משכבי אשה - נמצא למד לכל העריות שחייב על שלא כדרכה, וכבר אמרנו שהוא במשמעות מלת ״ערוה״. 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכֲכֶם:

אשר יקח את אשה ואת אמה - בכל נאמר ״שכיבה״, וכאן שינה הכתוב ואמר ״אשר יקח״, ללמדך שאינו חייב אלא דרך לקוחין, שנשא אשה, ואח״כ בא על אמה. אבל אנס או פתה אשה, מותר לישא אמה או בתה או אחותה. כאן שתופסין קדושין בראשונה, דקדקה תורה ״אשר יקח״ ע״י לקוחין ממש.

את אשה ואת אמה - לפי פשוטי המקראות ראינו שנזכרו בפרשה זו לעונשין כל העריות שזכר למעלה באזהרה, לבד ״ערות בת בנך או בת בתך״, וכן ״ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח״, שתי אלו לא נזכרו בעונשים. ובמקומם אמר ״ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה״, והיא היא. אלא אם נשא האם, ואח״כ בא על בתה, קורא אני עליו ״ערות אשה ובתה לא תגלה״. ואם נשא הבת, ואח״כ בא על אמה, קורא אני עליו ״ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה״. וכמו שנאסרו בת בנה ובת בתה של אשתו, כן אם נשא הבת נאסרה עליו חמותו נגד בת אשתו כמו שאמרנו, ואֵם חמותו נגד בת בתה, ואֵם חמיו נגד בת בנו, שהרי אשתו בת בתה של אֵם חמותו, ובת בן אֵם חמיו. וכיון שנאסרו בת אשתו מאיש אחר, ובת בנה ובת בתה, כל שכן בתו, ובת בנו, ובת בתו, שהן בכלל אשה ובתה״ והן זרעו כמו שאמר ״כי ערותך הנה״. ואותן שמאשתו אינן ערותו, כי אם ״שארה הנה״, אלא שאין שריפה מפורשת בכתוב רק בחמותו, והוא המקרא ״ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה״. אבל אֵם חמותו ואֵם חמיו, בת אשתו ובת בנה ובת בתה, ובתו, ובת בתו, ובת בנו מאנוסתו אין העונש מפורש בהן, נלמדו בגזירה שוה, ״זמה הנה״, נאמר כאן זמה היא, ונאמר אצל ״ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו׳ שארה הנה זמה היא״ (ויקרא יח, ז) מה להלן בת בנה ובת בתה אף כאן אֵם חמותו ואֵם חמיו, ומה כאן שריפה אף להלן שריפה. וכן נאמר באשה ובתה ״שארה הנה״ ונאמר אצל בת בנו ובת בתו ״כי ערותך הנה״. מה באשה ובתה שריפה, שהרי נאמר בהן ״זמה היא״, אף בתו ובת בתו ובת בנה אפילו מאנוסתו, בשריפה.

אותו ואתהן -– לפי הפשט לפי שהכתוב הזה כולל כמה גופים, בתה ובת בתה ובת בנה, בתו ובת בתו ובת בנו, וחמותו ואמה ואם חמיו, אמר ״ואתהן״ בלשון רבים. שאם שכב עם גופים מחולקים כלם בשריפה. ופשט הכתוב, כי שוים שכולן בשריפה. 

ולא תהיה זמה בתוככם - בפרשת אחרי פירשנו שמשכב עריות הללו מרבה טומאת זימה בנפש ביותר, ולכן אסר בהן ג׳ דורות למעלה וג׳ דורות למטה. ולפי שכל עריות ״זמה״ הן, ואפילו המתבונן בעריות אעפ״י שאינו בא עליהן, ממלא נפשו מחשבת זמה, סמך כאן ״ולא תהיה זמה בתוככם״, כאומר אני אלהיכם שונא זמה, ולכן אתם אשר קדשתי אתכם לי, לא תהיה זמה בתוככם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:

ואיש אשר יתן - לפי שהוא נגד הטבע הנטוע באדם, שאפילו הבעלי-חיים לא יזדווגו ברצון למי שאינו ממינם, אמר ״אשר יתן שכבתו״, לא ״אשר ישכב״ כמו שאמר בשאר העריות. וכן אמר באזהרה (ויקרא יח, כג) וכן באזהרת אשת איש (שם יח, כ) לפי שגם זה נגד דעת האדם בעבור החמס שפירשנוהו (פסוק י); ובעבור הזרע שיחשב על שם אב שלא הולידו.בבהמה - טעם אות בי״ת ״בבהמה״, ולא אמר ״את״ כמו בכל העריות, פירשנו למעלה (ויקרא יח, כג).

מות יומת - בסקילה, ולא אמר ״מות יומתו״,⁠ שלא להשוות אדם ובהמה. לכן נאמר ״מות יומת״ על האדם לבד, כי כן נכתב בכל התורה, לשון זה על עונש האדם לבדו. ולפי שלא יתכן להאמר על הבהמה, אמר עוד ״ואת הבהמה תהרוגו״. ובסמוך יתבאר עוד. 

ואת הבהמה תהרוגו - לפי שבאה לאדם תקלה על ידה אמרה תורה תסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחברו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר: ׳אבד תאבדון את כל המקומות׳ וגו׳ (דברים יב, ב)

אשר תקרב אל כל בהמה - בזדון שמתקרבת אצלה שתרבע, וזה פירוש ״לא תעמוד״ האמור באזהרה, ושם פירשנו (ויקרא יח, כג).

כל בהמה לרבעה - בין גדולה בין קטנה. 

מות יומתו דמיהם בם - מבואר למעלה, ולפי הפשט, מה טעם לומר על הבהמה שדמה בה? ואין בשפיכת דם בהמה דין וחשבון. ועוד, כבר אמר ״והרגת את האשה ואת הבהמה״, ולמה חזר לומר ״מות יומתו״? אבל לפי שבשוכב אמר ״מות יומת ואת הבהמה תהרוגו״, ובנשכבת אמר ״והרגת את האשה ואת הבהמה״, ואיני יודע באיזה מיתה? חתם על שניהם ״מות יומתו דמיהם בם״, ומוסב על השוכב ועל הנשכבת, ללמדנו ששתיהן בסקילה. ו״דמיהם בם״ יתפרש כמו בכל העריות שנכתב כן ולמד מאוב וידעוני, שמפורש בהם סקילה. ולכן בעל הטעמים הפסיק במלת ״הבהמה״. 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:

ואיש אשר יקח את אחותו - בכל העריות שאין קידושין תופסין בהן אמר ״אשר ישכב״, וכאן אמר ״אשר יקח״. וגם באחותו אין קידושין תופסים בה. אומר אני שכל הכתוב מדבר לפי מחשבת השוכב עמה, ללמדנו אפילו אינו מכוין לזנות, אלא שנושא אותה, וסבור שעושה כהוגן, בנפשו הוא, ויכרת כמו שיתבאר.

בת אביו או בת אמו - וכל שכן בת אביו ואמו.וראה את ערותה - גם בזה שינה הכתוב מכל העריות. לדעתי גם זה כפי מחשבתם, שאינן עושים למלאת תאותם, ומתוקף יצרם הרע, אלא הוא והיא חושבים שזווגם הגון, ושראוי לאדם ביותר להזדווג עם אחותו. וזו היא מלת ״ראה״ בלשון הקדש,⁠ שבוחר לגלות ערותה יותר מערות שאר הנשים, וכן היא תראה את ערותו, שתבחר יותר להזדווג באחיה מהזדווג עם אחר. וכמו ״בכל מקום אשר תראה״(דברים יב, יג) ״כי ראיתי בבניו לי מלך״ (שמו״א טז, א). והתורה אמרה ״ערותה״ ״ערותו״, לפי שבאמת הוא ערוה עליה, והיא ערוה עליו. שמלת ״ערוה״ לגנאי וכמו שבארנו (ויקרא יח, כ) כי ערות האחות, לולי שאסרם אותה תורה, היא עולה על דעת האדם, שהיא ראויה לאדם ביותר מכל הנשים, שהם אוהבים זו את זו מצד האחוה. ובהיותן מזרע אחד דומים זו לזו ויהיה השלום ביניהן, והבנים אשר יולידו ידמו להן ביותר, שלולי חוקי ה׳, אין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה, וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו. והרי תחילת משתיתו של עולם כך היה, האשה הראשונה לוקחה מצלע האדם, ובניהם נולדו עם נשותיהם, קין ותאומתו והבל ותאומתו (ולדעתנו לא תאומתו ולכן נקרא שמו הבל ג.פ.). ואילו לא חטא האדם, והעולם היה עומד מבורך כתבניתו הראשון היו כל בני אדם נולדים זכר ונקבה כאחד והם איש ואשתו. ויפה הוכחנו כן בבאורנו לספר בראשית.⁠ ואם כן הנושא אחותו על דעת זו, עושה כפי מחשבתו דבר הגון וטובה גדולה, שבוחר בה מכל הנשים היותר יפות וטובות.

חסד הוא - גם זה כפי מחשבת הנושא אותה, שמעשה חסד הוא בעיניהם, כמו שאמרנו שסבור הוא והיא שעושים חסד זה עם זה וטובה גדולה. ואין המלה יוצאת מידי פשוטה, שבכל מקום ענינה על הפלגת טובה. כי מלת ״צדק״ על שורת הדין במשקל נכון. ולכן נבדלים שני השמות הללו, כי ״צדק״ תמיד על האמת והנכון כפי החכמה, וכמו שבארנו (ויקרא יט, כ). אבל ״חסד״ לפי שאינו אלא הפלגת טובה, אם עושהו צדיק, יעשהו בדרך צדק, ויפליג להטיב עם הראויים לו; ואם עושהו רשע, יפליג בטובה לרשעים כמוהו, ותהיה חסדו חטאה. וזה לדעתי פירוש ״צדקה תרומם גוי, וחסד לאמים חטאת״ (משלי יד, לד) הצדקה היא תרומה ותגדל גוי, ואין כן החסד. שלפעמים חסד לאומים חטאת, אם צדקה רחוקה מהם. וכן ״חסד״ הנאמר כאן הוא לפי מחשבת האח והאחות, אבל כפי מדת הצדק הוא חטאה גדולה, ולכן ונכרתו לעיני בני עמם, כן נראה בעיני. ותראה שזכר ״קיחה״ באחותו ובאשת אחיו, כי בשתי אלה יוכל להתנצל שכוונתו לטובה, וכמו שבארנו (פסוק כ״א), ומהן נדע לשאר העריות שבכל אופן חייב העובר, אפילו לא התכוון לזמה ולזנות, כשעובר על חקי ה׳, יכרת.

לעיני בני עמם - לדעתי חזר להזכיר בפרשת העונשים חייבי כריתות, כמו אחותו עם כל הנזכרים אחריה, אעפ״י שעל כלן כבר אמר למעלה ״כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם״ (ויקרא יח, כט) בעבור שהוסיף בכל אחד עונש בידי שמים. שבאחותו הוסיף ״לעיני בני עמם״, לא כמו כרת של אוכל חלב ודם וכיוצא, אלא לעיני בני עמם. ואם אין אנו משיגים ענין זה, לִמְדָנוּ הכתוב הכלימה שתשיג הנפש לעולם הבא, שאין הכרת בסתר ואין רואה, אלא לעיני בני עמם יכרתו. ואיני יודע אם ללמד על עצמו יצא, או על כלל הכריתות, שכולן נענשין לעיני בני עמם. 

ערות אחותו גלה - כלומר אם הוא מתחכם ומאמין כי חסד הוא, אני גזרתי שהיא ערוה עליו, כמו שאמר ״ערות אחותך בת אביך וגו׳ לא תגלה ערותן״. ולפי שגלה ערותה...

עונו ישא - כל הנושא אחותו וחושב כי חסד הוא, עון הוא. ועון ההפך מחסד, כי הפלגת טובה בדרך צדק שהוא החסד הנכון, נקרא ״ישר״ ו״מישרים״. כמו ״אז תבין צדק ומשפט ומישרים״ (משלי ב, ט) וההפך מן ״ישר״ הוא ״עון״, והרי הוא ההפך מן חסד הוא. וטעם שנזכר הוא לבדו, לפי שמוסב על אזהרה שעבר שנאמר בה ״ערות אחותך וגו׳ לא תגלה״, וכן ״ערות אחותו גלה״. והוא בכלל כמו באזהרת כל העריות. ולפירושנו עונו ישא עד בא היום שיכרת לעלם הבא, אם לא עשה תשובה. 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:

את אשה דוה - לשון מחלה, שהיא חולה מדם היוצא מגופה וכולל דם נדות ודם זיבה, שבשתיהן היא דוה.

את מקורה הערה  - לפירושנו על שם דבר ״ערוה״, שהוא שם לאברים הנבראים באדם למשפכות,⁠ יהיה ״הערה״ פעל נגזר משם ״ערוה״, מורה על נגיעה במקור שלה, שהיא ערותה. 

והִוא גלתה - לפי שאמר ״הערה״, שמא תאמר הוא לבד חייב לפי שהערה? לכך אמר ״והיא גלתה את מקור דמיה״, כדרך לגלות ערוה, כלומר אף היא חייבת שנתרצית שיערה בה. ואם העראה גלוי או דבקות היה אפשר לומר גם עליה ״והיא הערתה את מקור דמיה״, ולא נאמר.

וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ:

וערות אחות אמך - בפרשת אחרי הקדים אחות אב לאחות אם, וכאן הפך הסדר. אולי ללמדנו שהן שקולים, לפי שהמשפחה מתייחסת לאב, הודיע ששאר אמו גם היא אסורה באיסור חמור כזה.

לא תגלה - כבר נאמרו אזהרות הללו בפרשת אחרי מות, ואם ללמד העראה, ושעונם ישאו, היה לו לומר ״ואיש אשר ישכב עם אחות אביו״ וגו׳, כמו שבא הלשון בכלן. מכאן למדו רבותינו, בין שהיא אחות לאביו מאב בין מאם, ובין שהיא אחות לאמו מאביה או מאמה כלן בכלל האזהרה הן, ואין כן אשת אחי אביו כמו שיתבאר.

שארו הערה - אמר ״כי שארו הערה״ לשון יחיד, לפי שלשון העראה אינה אלא בזכר כמו שפירשנו (פסוק יח). ולפי שלא זכר את הנקבה כמו בנדה, הוצרך לומר ״עונם ישאו״ לשון רבים הוא והיא. ועונם ישאו פירשנו למעלה (פסוק יז), ונאמר כאן פעם שנית העראה. 

דודתו - אשת אחי אביו, אבל אשת אחי אמו אינו מוזהר עליה, כי בפירוש כתוב ״ערות אחי אביך לא תגלה, אל אשתו לא תקרב, דודתך היא״ (ויקרא יח, יד) הרי שלא הזהיר על אשת אחי אמו. ולכן לא נאמר באזהרה ״ערות דודך לא תגלה״, כמו כאן שאמר ״ערות דודו גלה״, שאם כן היה בכלל דודו מאב ודודו מאם.

ערות דודו גלה - אעפ״י שהיא אינה שארו, בביאה זו גלה ערות דודו. וקבלו רבותינו שאינו מזהיר אלא על אחי אביו מאב, אבל אשת אחי אביו מאם אינו מוזהר עליה, ולמדוהו מגזרה שוה, נאמר כאן ״ערות דודו גלה״, ונאמר להלן ״או דודו או בן דודו יגאלנו״ (ויקרא כה, מט) מה להלן מן האב, אף כאן מן האב, ולשון הכתוב מעיד, שבאזהרה לא קראו דודו מטעם האמור, וכאן קראו ״דודו״ ולא אחי אביו למעט אחי אביו מאם.

חטאם ישאו - על המזיד יאמר ג״כ חטא כמו שבארנו (ויקרא ד, א).

ערירים ימותו - המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה שהוא בעונש הליכת ערירי, על דרך האומר שהכריתות האמורות בתורה הן בעולם הזה, שמת בקוצר ימים ושזרעו נכרת. אבל אם הכרת הוא בעולם הבא, כמו שנראה מפרשת המולך, הודיע בפרשת זו של עונשין, שמלבד הכרת הנאמר בפרשת אחרי מות על העריות בכלל, יש גם בעולם הזה עונשין, קצתן ע״י בית דין כמו חייבי סקילה ושריפה וחנק, וקצתן בידי שמים. והוסיף באחותו ״עונו ישא״, וכן באחות אם ואחות אב, שתרבץ בו בעולם הזה האָלָה והקללה, ובשוכב עם דודתו ״חטאו ישא״, ועוד ״ערירים ימותו״, וכן באשת אחיו. ותראה לפירושנו שכל האזהרות שבפרשת אחרי חזר וזכרן כאן להוסיף בעונש, ואותן שלא נזכרו בכלל הנזכרות הם למיתת בית דין, לבד אשה אל אחותה שלא נשנית כאן, לפי שהיא בכרת לבד, ולא עונש בעולם הזה, לא בבית דין ולא בדין שמים.

ערירים - כתרגומו ״בלא ולד״.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ:

ואיש אשר יקח את אשת אחיו - בין אשת אחיו מאביו בין אשת אחיו מאמו. וגם כאן זכר לקוחין, אעפ״י שאין קידושין תופסין בה, לפי שהתיר אשת אחיו במקום מצוה, אם אין לו בנים, להקים שם לאחיו. שמא תאמר לקחתה אפילו כשיש בנים להטיב עם בני אחיו להיות להם לאב, ולהטיב עם אלמנתו, בין אחיו מאביו בין מאמו. שהרי אם אין בנים היה מצוה לקחתה? לכן אמר ״נדה היא״, ודימה אותה לנדה, שהיא אשתך המותרת לך, וכשתפסוק זובה תחזור להיות מותרת לך. ובימי נדותה אסורה עליך איסור חמור, כן אשת אחיך כשיש בנים היא ערוה לך, כך נראה לי לפי פשוטו של מקרא שתדמה הנשים שהן לפעמים מצוה ולפעמים איסור כרת. 

ערירים יהיו - זהו העונש בעולם הזה כמו שבארנו (פסוק כ). וכרת מפורש בפרשת אחרי מות, אם יש לו בנים קוברם, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שינה בשני מקראות אלו ׳ערירים ימותו, ערירים יהיו׳ (פסוק כא), ערירים ימותו, אם יהיו לו בשעת העבירה לא יהיו לו כשימות, לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו אם אין לו בשעת עבירה, יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו״. 

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:

ושמרתם - למעלה (פסוק ח), הזהיר על השמירה והעשייה, והחמיר בעונשין על היחידים העוברים, כריתות ומיתות בית דין. ועכשיו חזר והזהיר עליהן בעבור טומאת הארץ, שאם ילכו בחקות הכנענים והמצריים יגלו ממנה. ולא חפץ ה׳ בזה, כי אם בישיבת ישראל על הארץ, שעל ידי כן יהיה המקדש על תלו ושכינתו בציון. על כן אמר ״ולא תקיא אתכם הארץ״, כלומר השמרו שלא תקיא אתכם, כי אני מביא אתכם שמה לשבת בה, לא להגלות ממנה, וכמו שבארנו (ויקרא יט, כח). 

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים:

ולא תלכו בחֻקת הגוי - ידבר על הכלל שלא ילכו בחוקות הכנענים, שאם יעשו להם חקים כאלה יגרמו שתקיא אותן הארץ, וגם זה מבואר.

כי את כל אלה עשו - כמו עבודת המולך והכשפים והעריות.ואקֻץ בם - ולדעתי הוא כמו ״וימאס מאד בישראל״ (תהלות עח, נט), וקשה ממנו ״ואקוץ״. כמו ״ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא, ו) וכן ״ואקוץ בם״ שנחשבו לפני כדבר נתעב ומגואל, ומאסתי בם שישבו עוד בארץ אשר אני שוכן בה. ואינו כמו ״ויקוצו מפני בני ישראל״ (שמות א, יב) ״ויקץ מואב מפני העם״ (במדבר כב, ג) כי כל שאחריו [אות] בי״ת פירושו כמו שאמרנו.

ואומר לכם - צויתי לכם שתירשו את אדמתם, כי ירושת הארץ וישיבתה מצוה גדולה, ונזכרת בכמה מקומות בתורה, ומטעם הגדול שכתבנו למעלה (פסוק כב). וסוף סוף כשנעשה חקים הגורמים גלות אנו מבטלים מצות ישיבת הארץ.אתם תירשו את אדמתם - על כל פנים תירשו את אדמתם, אם ילכו מארצם מוטב, ואם לאו תקחו אותם מידם במלחמה.

ואני - אם הם גוים גדולים ועצומים מכם, אין בכך כלום, כי ״אני אתננה לכם״, אני אכניע אותם, עד שתירשו את הארץ ירושת עולם.זבת - כמו מן קמה ״קמת רעך״ (דברים כג, כה) כן מן זבה ״זבת חלב״, ובארנוהו (ויקרא טו, ב) שנופל על הליחה היוצאת מאליה, ואי אפשר לה להשאר בגוף שהיא מכונסת בו, שמרוב החלב שבבהמות יזוב מאליו, ומרוב עסיס שבפירות יזוב לחוץ.

ודבש - מתיקות הפירות, שאי אפשר לומר דבש דבורים, שהרי אמר ״קרבן ראשית תביאו אותם״, ודבש בכורים הוא דבש תמרים, וכל פירות האילן קרויים דבש.

אני ה׳ אלהיכם - העושה נפלאות למענכם, אני אתן את ארצם בידכם.אשר הבדלתי וגו׳ - להשכין שכינתי בתוככם, ובחרתי בארץ הזאת להיות מקדשי בתוכה, ועל כן לא תעשו מעשים שבעבורם תקיא הארץ אתכם. 

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:

והבדלתם - וכשם שהבדלתי אתכם מן הכנענים, כן תבדילו אתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור. אותן שהתרתי לכם יחשבו בעיניכם לטהורים, והאסורים לטמאים, וגם אם כולם מעשה ידי הם, ואין בהן שקוץ בעצם חלילה. ״אל תשקצו את נפשותיכם״ וגו׳, לכם ישקצו אם תאכלום, כי הבדלתי אותם לכם משאר המינים.

בין הבהמה הטהורה - בבהמה הקדים טהורה לטמאה, ובעוף הקדים טמא לטהור, לפי שבבהמות מפורשים הטהורים בתורה, והן עשרה מינים; ובעופות מפורשים הטמאים, והן כ״ד מינים.

לטמא - שיהיו בעיניכם טמאין לאכילה.

וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:

והייתם לי קדושים - חייבים אתם להיות לי קדושים, מתעלים על מנהגי הכנענים, וכמו שבארנו (ויקרא יט, ב).

ואבדיל אתכם וגו׳ - מה שהבדלתי אתכם מן הכנענים להיות לכם לאלהים ולשכון בתוככם, כל זה עשיתי שתהיו לי עמי ונחלתי, וכל מעשיכם יהיו לכבודי. ואעפ״י שתתאוו לנשים ולמאכלים שאסרתי לכם, תמנעו מהן לכבודי. כמו שאמרנו שאין בדברים אלו מאוס נטוע בטבע האדם, ולא בעבור טעם רפואות הגוף וכיוצא, אלא גזרת השם שהוא אלהי ישראל שהבדיל אותם ע״י חקים הללו מכל הכנענים, ולא יפרוש האדם מהן אלא בעבור שמקבל עליו עול מלכות שמים.

ואיש או אשה - לפי שלא נכתב אזהרת אוב וידעוני וכרת שלהן בפרשת עריות, כי בפרשה ההיא (יט, לא) אמר ״אל תפנו אל האובות״ וגו׳, ובפרשה זו (פסוק ו) אמר ״והנפש אשר תפנה אל האובות וגו׳ והכרתי אותו מקרב עמו״, זכר גם עונש בית דין שלהן אחר כל הנזכרים לפניו. ולפי שהוצרך לומר ״אותו מקרב עמו לשון זכר, אמר ״ואיש או אשה״, לא האיש לבדו.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:

כי יהיה בהם אוב או ידעוני - שימצאו בהם מעשה אוב או מעשה ידעוני, ויעידו עליהם בבית דין שעשו כמעשים האלו. כי אין ״אוב וידעוני״ תאר לאיש אלא שם המעשה, כך הוא כמו שבארנו (ויקרא יט, לא).

מות יומתו - ע״פ בית דין.

ירגמו אתם - כמו ״עם הארץ ירגמוהו באבן״.