ההשתלטות על לוח השנה הכהני

מלכתחילה מטרת הפרושים היתה להחליף את מוסד הכהונה, המיוסדת על בחירה בלעדית של ה׳ באהרון וזרעו, בסדר חברתי חדש שבסיסו דת אחרת. חפצם של חכמים־להרע אלו עלה בידם לאחר חורבן בית שני על ידי החלפת תורת משה שכתב ב׳תורה׳ אחרת, שבאמצעותה דחקו לשוליים את הכהונה, הגוף האמון על לימוד והוראת התורה ושמירת זמני הקודש. יד אחת עשו עם השלטון ופטרו עצמם מכפיפות לכהונה, ואף התגברו עליה, ולקחו לעצמם סמכות לפרש את התורה ומצוותיה כשיטתם, על ידי שהעמידו את ריבונותם האנושית במוקד היצירה. ״עת לעשות לה׳״ הם אמרו, ועוותו את משמעותו האמיתית של הפסוק, והוא הצורך בהחזרת לב העם אל התורה הכתובה ותיקון החבלות בה, שעשו הם עצמם.

​

מבלי מורא קרבו אל הקודש ולקחו לעצמם חירות פרשנית שנשענה על ׳מסורת אבות׳, רק לא ציינו שהמקור למסורת זו בבית אביהם הבבלי והכנעני. במקביל, דאגו לצמצם את לימוד התורה הכתובה, ונתנו יד לשלטון שאסר לקרוא בתורה, החרים את הספרים והרג את מי שסרב לכך. לא עוד נבואה, שירת הלל, תפילות וקינות, לא עוד צולחת רוח הקודש, או מתגלים מלאכים. וכך, ההחלטה לחתום את מסגרת 24 ספרי התנ״ך הוותה איסור עקיף ליצירת ספרות קודש.

​

לוח השנה המקראי שהוחזק ביד הכהנים עמד כסלע־נגף בדרכם ליצירת הנהגה מחייבת, שהרי שמירת המועדים הקפדנית היתה תלויה בפעילות המקדש, כפי שמעידות ׳מגילות המשמרות׳ המתארות עשרות שנות פעילות של 24 מחלקות הכהונה באותו סדר שסידרן דוד המלך ע״ה (דברי הימים א כד).

​

במעלם, לא רק את הכהנים הרחיקו מן המקדש, אלא גם את ספרי הקודש העוסקים בחישוב הזמנים - את ספר חנוך וספר היובלים הפכו ל'ספרים חיצוניים' שהקריאה בהם נאסרה או נזכרה רק לגנאי ולהפחדה: ״אין לקורא בהם חלק לעולם הבא״.

​

הספרות הכהנית המעידה על הלוח מורכבת ממגילת המקדש, מגילת מחלקות הכהונה, מגילת המועדים מגילת האותות, מקצת מעשי התורה, ספרות שקידשה את הזמנים על פי לוח בן 364 ימים בשנה המחולקים ל־12 חדשים ובהם חמישים ושתים שבתות. בלוח זה כל מועד חל ביומו הקבוע בשבוע ולא יסור ממנו, וזאת בהתאמה לארועים מכוננים בחיי האבות כפי שמעיד ספר היובלים וגם התורה עצמה. הכהנים לבית צדוק האמונים על הנחלתם ושמירתם של כתבי הקודש שהועתקו ונלמדו וקויימו למעלה מאלף שנים, לא ויתרו בנקל על הכתבים המסורים בידיהם מימי חנוך בן ירד ועד לימים בהם אולצו לקיים את המועדים על פי הלוח הירחי, למרבה השמחה גם על כך יש עדות כתובה.

לאחר העזיבה יצרו קהילת קודש שיסודותיה מעוגנים ב׳מגילת עדת הצדק׳ שמהותה ושמה שובשו במנזר האקדמי לשם בעל זיקה פרוטו-נוצרית ׳ברית דמשק׳. מדובר בעדות מהימנה וחשובה ממקור כהני ישראל, ולמתבונן הישר נקל להבין היא אחד מהכתובים החשובים מתקופת החושך הספרותי ההוא. אך טבעי הוא שעם השתלטות ההגמוניה הפרושית עזבו הכהנים את עבודתם בקודש לא לפני שרוקנו את כתבי בית המקדש והחביאו את המגילות במערות קשות לגישה במדבר יהודה, שם יד האלהים והאקלים היבש הותירו רבות מהן ללא פגע.

​

בספריית מגילות הקודש שהוחבאה נמצאו עותקים רבים של ספרי התנ״ך המוכרים לנו כיום בנוסף לעותקים רבים מספר היובלים, ספר חנוך, צוואות ומגילות פנים־כהניות יחידאיות העוסקות בפעילות במקדש. רק עיסוק אינטנסיבי בכתבי הקודש והעתקות רבות של הכתובים יכול להסביר את מספר העותקים הגדול שנמצא במערות. אלו הנתונים הרשמיים: תהלות - 36, דברים - 26, חנוך א' - 25, בראשית - 24, ישעיהו - 21, ספר היובלים - 21 שמות - 18 ויקרא -17, וידבר - 11 מתרי עשר הנביאים - 10, דניאל - 8, ירמיהו - 6, יחזקאל - 6, איוב - 6, שמואל - 4.  פרופסור עמנואל טוב, חוקר מגילות ונוסח המקרא, אמר בראיון לנחמיה גורדון: ״רק בקומראן יש נוסחים שונים מתקופות שונות. בכל האתרים האחרים, כמצדה ופוסטאט שבמצרים, יש רק נוסח אחד של תקופה אחת״. 

​

עם הכתובים הללו נמצאו מגילות העוסקות במובהק בפעילות במקדש בצמידות לתורת הכהנים שבספר ויקרא, ששייכותן לא תיתכן מחוץ לחוג הכהנים: כאמור מגילת מחלקות כהונה, מגילת מועדים, מגילת המקדש, מגילת מבנה המקדש (כתב תבנית המקדש שניתן לדוד מלכנו), מגילת הברכות, מגילת קורות ישראל ובנוסף צוואות יעקב ובניו, וצוואות שושלת לוי. אין בנמצא מגילות דומות להן באף אחד מאתרי המגילות השונים בארץ ובעולם.

​

במערות אחרות ורחוקות נמצאו מגילות השייכות לדת אחרת, אלו כתבי הכת הותיקה, כת האיסיים הסודית והחתרנית שעסקה במיסטיקה, כשף והתקשרות עם כוחות רוחניים שליליים. קהילת גברים בעלת תנאי קבלה והתנהגות מחמירים קרובים למסדרים קיצוניים בנצרות. מסיבה חתרנית בעליל, מבקשים אנשי אקדמיה רבים להכליל את כל הממצאים מאזור ים המלח כ׳ספרי קודש׳, אך נקל למשכיל בכתבי ישראל הטהורים והמזוקקים להבדיל בין הכתובים.

זרות הלוח ההלכתי (ירחי-שמשי)

לחדשי השנה המקוריים שבלוח המקראי אין שמות, רק מספרים, אך ניתן לראות שעוד בזמן מלכותו של שלמה, ואולי עקב הברית שכרת עם חירם מלך צידון בן כנען, חדרו שמות חדשים כנעניים לשימוש אם כי לא נמשך השימוש בהם עד לימינו: בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי” (שם ו, א) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו” (מלכים א ו, לח) בספרים שנכתבו בתקופת גלות ישראל בבלה בולט תהליך חדירת שמות החדשים הבבלים לישראל: הָיָה דְבַר ה’ אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו” (זכריה ז, א); וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” (א, א) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת” (אסתר ב, טז) החודש הבבלי מוזכר תמיד לצד מספר החודש הישראלי. במגילת אסתר, שנכתבה לאחר שיבת ציון, נמצא מספר אזכורים גדול יותר לשמות חדשים בבליים, והדבר קשור לאורך הגלות. ככל שעם ישראל שוהה יותר זמן בין עם אחר כך גדלה השפעתו של עם זה על דרכי ומנהגי ישראל, הנה גם בארצנו משתמשים בלוח הנוצרי, כגויים. 

גם מנהג ׳קידוש הלבנה׳ או ׳ברכת הלבנה׳ אינם מן התורה, והם מוזכרים לראשונה בתלמודים, שם הונהגה ברכת הלבנה כברכת שבח לה׳ שחוברה לה יחדיו לקביעת החדשים על פי ראיית הירח, והעברת תפקיד הכהנים האמונים על שמירת הזמן המקודש להגמוניה הרבנית החדשה. ברכת וקידוש הלבנה עוגנו בספרי הלכות וסידורים לאורך השנים עד שאזכור בקבלה, בספר הזוהר (כי תשא) חשף את מהותו האלילית של המהלך: ׳כלה שמתקדשת׳ ולכן משתמשים בשם הנקבי לירח ׳לבנה׳ ולא ׳ירח׳, שמה הזכרי. לבסוף עוגנה הברכה בהלכות ׳שולחן ערוך׳ ליוסף קארו שהשתבשו לעבודת כוכבים מעשית, פנייה ישירה ללבנה ובקשות ממנה.

כל אלו הם עבודה זרה לעבודת אלהי ישראל בורא המאורות, ועל אלו אנו מוזהרים: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט) בימי קדם וגם כיום, עובדים העמים אחד משני אלילים ראשיים, הבעל ועשתורת, המסמלים את עבודת השמש (כבנצרות) והירח (באיסלם), ויש העובדים את שניהם.

​