בשום עם זולת ישראל, לא שמענו על כריתת ברית בין עם עם אלוהיו. זאת ועוד, מאז ומעולם דימו בני ישראל את הקשר שבינם לבין אלוהיהם כברית בין אדון לעבד. מדוע הקשר בין ה׳ לעמו מיוסד על ברית והסכם כתוב, ואיך אופן ההתקשרות קשור לשבירת הלוחות על ידי משה ע״ה, ומדוע לא זעם ה׳ על שבירתן?
עדת ישראל היא היחידה בדתות העולם העתיק המושתת על אמונה באל יחיד, אל קנא שאינו סובל שותפים בעבודתו, מה שאין כן בדתות אליליות ששם חייב היה המאמין לשמור אמונים לאלילים רבים. נאמנות בלעדית זו הנתבעת מן הישראלי דומה מבחינת מהותה לנאמנות הבלעדית שנדרש לה העבד מהאדון, אם כי בסיס וראשית הקשר עם ה׳ הוא אהבה בכל לב ונפש: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכל נַפְשְׁךָ וּבְכל מְאֹדֶךָ: (דברים ו, ה) והמשכה נאמנות: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא: (שמות לד, יד) ואי אפשרות לחלוק את העבודה: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא: (שמות כ, ה) אלא להיות שלמים איתו: תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (דברים יח, יג) ואפילו לא להזכיר שם אליל אחר: וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: (שמות כג, יג) וכמו שמסכם משה ע״ה אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: (דברים יג, ה)
כן מזהיר ה׳ את ישראל מפני נסיונות הסתה והדחה על ידי נביאי שקר, מפני מדיחים ערים שלמות לעבודה זרה שבמקרה זה יש להכותם לפי חרב והיתה העיר תל עולם לא תבנה, וגם מפני מסיתים מבני המשפחה מקרבה ראשונה, אותם יש להרוג ועליהם באה האזהרה: לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו: (דברים יג, ט) ואכן על הנאמנות לאלהים להיות גדולה מכל נאמנות ארצית.
דת ישראל היא היחידה שדימתה את אלוהיה למלך: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם: (שופטים ח, כג) ואמנם סיסמה קדומה זו תופסת מקום חשוב בתיאולוגיה הישראלית.
אם אמנם האל הוא מלך, יש לקיים אתו קשרים כיאה למלך, וההתקשרות איתו היא כדרך ההתקשרות עם מלך באמצעות הסכם כתוב ומחייב, וכהנה לוחות הברית, תנאי ההסכם הכתוב שבין ה׳ לישראל. ומתוך השוואה עם חוזים משפטיים כתובים משחר ההיסטוריה האנושית אפשר להבין את מעשה שבירת הלוחות בידי משה ע״ה. עבודת העגל הוותה הפרת ההתחיבות מצד ישראל, בגידה שגרמה לביטול החוזה ועל כן השמיד משה את כתב ההתחיבות. אם החוזה כתוב על לוח אבן שוברים אותו ואם הוא כתוב במגילה קורעים אותה. (המונח "שבר לוח" הוא מונח בבלי לביטול חוזה). את החוזה הפרו 3000 אנשים שמצאו את מותם על ידי שבט לוי הנאמן, והשאר לא מחו ולא עצרו את המעשה ונחשבים לשותפים במעל.
רק לאחר חנינת האדונים נפתחת האפשרות של חידוש הברית לאחר הפרתה. בעלייתו השנייה של משה להר סיני תופסת בקשת החנינה מקום עיקרי, הגלומה בגילויו המופלא של ה׳ את דרכיו למשה: וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה: יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: (שמות לד, ו-ז)
מתוך כך מובן פשר החזרה על כתיבת הלוחות; מאחר והלוחות הקודמים בוטלו, ה׳ כותב חוזה חדש שבו נרשמים שוב התנאים. אמנם, החנינה היא לא מוחלטת ויש שוני בכתב החוזה, הלוחות החדשים נפסלו ביד אדם ונכתבו באצבע האלהים ולא ביד ה׳ כבראשונה: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: (שמות לב, טז)
הנה כי כן, הברית מלווה את ישראל מראשיתו, והיא שעיצבה את מהות הקשר שבין ישראל לאלהיו, להבדיל מחוקי ממלכות העבר וגם בהוה, ששם מלך בשר ודם הוא נותן תוקף לחוק, בישראל האלהים הוא המלך והוא הנותן חוק ובקיום חוק זה מותנה הקשר בינו לבין עמו.
המשכן, שמרכזו ועיקרו הוא אֲרֹן הָעֵדֻת / אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה / אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כּל הָאָרֶץ / אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים / ועוד שמות נוספים לו, מכיל רק את לוחות הברית השניים, החוזה השני שנכתב בין אלהים ועמו: אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (מלכים א ח, ט)
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר׃
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי׃
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה
אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת
וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ׃
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם
כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא
פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי׃
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי׃
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא׃
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ׃
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ׃
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ
לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה
אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ׃
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם
וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ׃
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ
לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃
לֹא תִרְצָח
לֹא תִנְאָף
לֹא תִגְנֹב
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר׃
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ
לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ
וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ׃
---
נעזרנו ברעיונות ספורים ממאמרו של מ. ויינפלד// חקר המקרא על פרשת דרכים // מתוך ׳