הספר הקדוש הזה, הוא ויכוח ערוך על חוסר הסדר הנראה בהנהגה, באשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שדרכם צלחה וילכו ויעשו פרי. השאלה הגדולה היא מפני מה יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו?
בסיבת השאלה הזאת פקרו המינים וכפרו בהשגחה ואמרו שהעולם הפקר אין שכר ואין עונש אין דין ואין דיין, וחיללו כבוד ה׳, וכל מה שהביא את הפילוסופים לטעון נגד ההשגחה ולהכחיש אותה, הוא מה שנראה (בקוצר המחשבה) מהעדר סידור עניני בני האדם: בכך שישנם חסידים וצדיקים בחיים רעים ומכאיבים, ובכך שקצת אנשים רעים חיים חיים טובים ועֲרֵבים.
ואולי משה ע״ה היה הראשון שחקר ודרש על שאלה זאת, ובטרם נגלה אליו דבר ה' חקר על זה בדרך החקירה והעיון, ואת אשר העלה בכח שכלו ודרישתו, העלה על ספר זה בדרך ויכוח, וקבץ בו כל הדעות והסברות אשר יוכל השכל לדָבֵּר בדרוּש הזה וענינו.
הספור הוא על איש אחד גדול מכל בני קדם, אשר העיד האלהים עליו כי אין כמוהו בארץ בתום ובישרת לבב, ביראת אלהים וסור מרע, ונמסר האיש ביד השטן אשר עִנהוּ באבדן קניניו ובניו[1] ובנגעי גופו באופן מחריד מאד. ובאשר מצד אחד ידע התם ההוא בנפשו כי נקי הוא מכל חטא ואשמה, ושבאו עליו המכאובים שלא כמשפט על לא חמס בכפו, ובצד אחר עודנו מחזיק בתומתו להאמין שאי אפשר ליחס לה׳ יתברך השלם בתכלית השלמות איזה עול או חסרון ידיעה, יכולת או רצון, על כן הכריע בדעתו כי לא על-ידי השגחת ה' נעשה הדבר הרע הזה, וחשב כי ה' בלתי משגיח על מעשי בני אדם הפרטיים ולא על גמולם וענשם טובתם ורעתם, וכי מסר אלו אל ההנהגה הכללית הסדורה מששת ימי בראשית שהיא הנהגת המערכת (כוכבים), ובכל זאת צדיק וישר ה' ולא נמצא עולתה בו מכיוון שאם כך הרי שכל מעשי בני אדם - הן לצדק הן לרשע - מוכרחים וקצובים מן המערכת ומשמע שהאדם אינו חופשי במעשיו, ועל כן אין מגיע לו לא שכר ולא עונש על מעשיו הבחיריים, בדיוק כמו שלא ישלמו שכר או עונש לרחיים המתגלגלים ע"י הנעת המים אם יטחנו קמח או ירוצצו ראש איש הקרב אליהם.
על פי זה יצא אל המערכה נגד אמונת ההשגחה והשכר ועונש בין אם גופני או נפשי, ויצא נגד חפשיות הבחירה בטענות פילוסופיות אדירות מכוננות על אדני המחקר והעיון. כנגדו יצאו אל המערכה שלשה גיבורים לברר ולהוכיח כי יש אלהים שופטים בארץ ושעיניו פקוחות על כל דרכי איש לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו, ושהאדם הוא השליט במעשיו וחפשי בבחירתו, ושהאלהים הוא לבדו הוא המנהיג את כל עניני העולם בהשגחתו הפרטית ואין זולתו, וגם המה טענו ברוח המחקר והעיון אשר התנוסס עליהם בחכמה ודעת אולם טענות המכחיש (איוב) וראיותיו גברו על תשובותיהם, והם לבסוף נָדָּמו.
אז קם ויתעודד גבור משכיל צעיר לימים ומלא לקח (אליהוא) ויקרב אל המערכה בכח גדול ובלשון מדברת גדולות, מפניו החרישוּ לא ענו עוד הרעים, ולשונם לחכם דבקה. ואחרי אליהוא שאג קול ה' אשר נגלה מן הסערה, חוצב להבות אש, ויגידו שמים צדקו כי אלהים שופט הוא סלה. בעצם הופעתו ביטל האל את כל הויכוח.
וידוע, שספר המחובר בדרך ויכוח (דיאלוג) שבו ידברו אנשים שונים ויתווכחו איש את אחיו - מספר הדעות יהיה כפי מספר המתווכחים, שכל אחד מן המתווכחים יש לו דעה ושיטה מיוחדת שעל פיה יערוך את ויכוחו. ואחר שבעל הספר העמיד כנגד איוב שלשה מתוכחים, בהכרח שם בפי כל אחד שטה מיוחדת בחקירה ונפרדת משטת ריעיו, וכן המתוכח הרביעי הבא באחרונה בהכרח סלל לפניו מסלה מיוחדת. וכל אחד מהדמויות הלוך ילך בשטה מיוחדת בה יתבצר וישב מלחמה שערה בגבורה עצומה וכל מאמצי כח, כל איש עומד על משמרתו ואין מסיג גבול רעהו, ומלבד שהיה לכל אחד מן המתווכחים האלה שיטה מיוחדת ונבדלת מזולתו, שאב כל אחד את דבריו ממקור מיוחד, עד כי הנהר היוצא מעדן חכמתם התפרד והיה לארבעה ראשים:
· אליפז שאב מי חכמתו ממים העליונים התלויים במאמרו של מלך, ועל-ידי הופעה ממרום וחלום נבואי.
· בלדד מבֶּאֶר הקבלה (קיבל מאבותיו) הפיץ מעינותיו חוצה, מבאר כרוה זקני ימי קדם
· צופר ממבועי התבונה והפילוסופיה דלה מים זרים, ועל יסודות ההשגה הפשוטה, על-ידי הבחינה והניסיון מן המאוחר אל הקודם, כשיטת הפילוסופים, בנה בשמיים מעלותיו.
· אליהוא מתהום רבה העלה מים עמוקים, מן המחשבות (אידאות) השתולות בנפש ממקור מחצבתה, הן המה יסודי ההשגה לדעתו, וכדעת אפלטון בם מצא מוצא האמיתיוּת וישם את ליבו כלב אלהים, ובכוח האלהות אשר בנפשו מצא לענות ולהתווכח.
לפני כל מענה ישנה הקדמה מיוחדת הכוללת את כל דברי המענה ההוא, והם י"ט הקדמות לי"ט מענות, אשר בצרופם הם הקדמה אחת הכוללת כל דברי הספר פרטיו וסדריו.
זהו ציור כללי בקוצר נמרץ המתאר את כלל הבניין יסודותיו ומכונותיו:
מאחר שאיוב עמד באמונתו, שאי אפשר לייחס לה' איזה עוול או חיסרון (כלומר האמירה שה' משגיח ובכלזאת יימצא רע לצדיק וטוב לרשע, שהוא עוול או חיסרון יכולת או ידיעה) לכן מוכרח שהנהגה כזו לא תצא מפי עליון, רק מפי המערכה סתומת העיניים (כוכבים), והניח יסוד דעתו על היקש שזו צורתו:
הקדמה הגדולה - אם אלהים משגיח, אי אפשר שיימצא צדיק אובד או מתייסר ורשע מצליח
הקדמה הקטנה - והנה ראינו צדיק אובד או מתייסר ורשע מצליח
התולדה - אם כן, אין אלהים משגיח
בהקדמה הגדולה בא משפט תנאי מורכב משני נשואים:
שאי-אפשר שיהיה צדיק אובד
ואי אפשר שיהיה רשע מצליח
ולפי זה שני היקשים תנאיים:
האחד - אם אלהים משגיח, אי אפשר שיימצא צדיק אובד או מתייסר, והנה ראינו צדיק אובד או מתייסר.
השני- אם אלהים משגיח, אי אפשר שיימצא רשע מצליח, והנה ראינו רשע מצליח.
על-פי זה נחלק ויכוח שלושת הריעים האלה לשלוש מערכות:
במערכה הראשונה (עד פרק טו) התווכחו על ההיקש הראשון שנמצא צדיק אובד או מתייסר.
במערכה השניה ( טז עד כב) התווכחו על ההיקש השני שנמצא רשע מצליח.
במערכה השלישית (כב ואילך) התווכחו על שני ההיקשים יחד למצוא מענה לשתי השאלות.
זהו ספר שכתב איש חכם לב, אין בחכמים כמוהו, חוקר בו בדרך הויכוח חקירות עצומות ועמוקות, ומברר כל דבר במחקר התבונה ובעיון פילוסופי נפלא מאד. כי הרעיונות והלימודים משתלשלים זה מזה כענפים המשתרגים מן השורש, עד שלא נמצא דבר זר וצר ודחוק בכל הספר, וערכוֹ וסדרוֹ ותכונתוֹ וחכמתוֹ הוא האות והמופת כי חכמת אלהים בקרבו, וברוח ממרומים נתחבר על יד איש לא קם בישראל כמהו.
===
ועכשיו נותר רק להבין את המילים בהן נערך הויכוח, שכן באיוב אחוז המילים היחידאיות, כלומרבעלות הופעה אחת במקרא, הגבוה ביותר.
[1] והכתוב מוכיח שלא מתו בניו ולא נפגע בקרו או צאנו או גמליו... אלו רק שקריו של השטן ביד שליחיו.