בין מקטעי המגילות מצאנו פיסה מאירת עינים. זמן כתיבתה - בימים בהם בית המקדש עמד ופעל, אך הכהנים המשרתים בו לא קיימו את מועדי ה׳ בזמנם הנכון. הדבר קרה לאחר עזיבת הכהונה האמיתית את המקדש, בתחילת תקופה חדשה בה שירתו בו כהנים שכירי השלטון היווני ובאי כח הפרושים, שקיימו את מועדי ישראל על פי לוח השנה הירחי. הפיסה נכתבה ביד כהן יודע תורה וצדק, המודע לקלקול הגדול ומזהיר את הקורא שלא ללכת בדרכם.
//כיא שבתון זכרון מקרא קודש הוא יום הנף העומר
___ ואין להקריב עומר ביום שבת קודש
הלוא כתוב מלבד שבתות יהוה ___
גם אין לעשות זכרון עמהם ככל תעות עוורון העם
העושים ככל אשר הראו עֹנניהם ___ ולא מתורת משה//
מן המקטע ניתן להסיק:
לא מתקיימים מועדים יחד עם יום השבת - שבתות ה׳ הם ימי זכרון מקרא קודש ואין לעשות עמהם זכרון חג נוסף.
יום הנף העומר הוא יום מקרא קודש - מאשרת התורה ומגילת המקדש.
הכהן מחזק טענתו בעזרת פסוק מן התורה: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָֹה.
לא מקריבים עומר ביום שבת - טעות הקשורה לשימוש בלוח השנה הירחי ולהוראת ״ממחרת השבת״.
לוח השנה הכהני כבר לא משמש את היהודים, הלוח הירחי כבר הושלט על המקדש.
גם מתפרש המושג ׳עוננים׳ - החוקרים במאורות השמים להוצאת הזמנים והנה, בעיני כהני הצדק הלוח הירחי הוא לוח אלילי.
שבת היא מקרא הקודש החשוב ביותר
דברי המגילה מתבררים מספר ויקרא פרק כג׳ - בו מובאת רשימת כל מקראי הקודש, הראשון בה היא השבת: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהֹוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
אחרי הוראת השבת חוזר הפסוק המקדים להבהרה וחיזוק מעמד השבת, שבת היא מקרא קודש ולאחריה כל מועדי ה׳. הדבר ידוע מהקריאה בתורה: הסיבה הראשונה לקדושת השבת היא הבריאה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:
לאחר שאלהים לקח את ישראל לו לעם השבת ניתנה כאות לבני ישראל: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: והיא לשם מנוחה, וזכר ליציאת מצרים: לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. (על השבת כאן)
יום הנף העומר - מקרא קודש ככתוב בהמשך יום הנף העומר מוצג כמקרא קודש עצמאי: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֹׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (כג, כא)
מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָֹה
ובסיום אותו הפרק ישנו סיכום: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָֹה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָֹה: (לז-לח) כלומר כל מקראי הקודש המצויינים בתורה הם מלבד שבתות ה׳ ובנוסף אליהן.
לוח השנה הירחי הוא מקור לטעות
בלוח הירחי אין מתחשבים בימים בהם חל כל מועד והשנה בו קצרה ב-11 ימים, בשל כך מועדים חלים לא ביומם ולעתים גם בשבת. על כן ימי קודש התחללו וימי חול נתקדשו. לעומתו, בלוח המקראי השנה בת 364 ימים, המתחלקים ל 52 שבתות בדיוק, כל חודש הוא בן 30 יום וישנו יום נוסף בין עונה לעונה. זהו לוח משוכלל ומדוייק מאין כמוהו ואין צורך בחוזי שמים בכדי לחשבו. התאריכים והימים קבועים בו, לדוגמה ראש השנה חל תמיד ביום רביעי הוא יום בריאת המאורות, קראו בהרחבה כאן.
מועד הנפת העומר
מועד קציר השעורים הוא הראשון לביכורים והוראתו: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָֹה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (ויקרא כג, יא). הבאת העומר נעשתה לאחר השבת שלאחר ימי חג המצות, שעל פי הלוח המקראי מתחיל ביום רביעי 15.1 ונגמר ביום שלישי 21.1.
ההוראה ״ממחרת השבת״ הובנה באופן שונה על ידי הפרושים והקראים החיים על פי הלוח הירחי עד היום, והיא היתה ועודנה מקור לפולמוסים רבים. הפרושים לא הבינו את ׳השבת׳ כפשוטה וקראו ליום החג הראשון (15.1) שבת, כך לשיטתם מועד הנפת העומר חל ב- 16.1 עוד בחג המצות, בכל יום שיהא - גם בשבת. הקראים משמרים את ההוראה ׳ממחרת השבת׳ כפשוטה, אך מבחינתם מדובר בשבת שבתוך ימי חג המצות, ב- 19.1.
שיטתם של אלה ואלה פסולה משום שהקרבן המובא עם הביכורים מכיל חמץ ובלתי יתכן להביא לחם לבית המקדש בחג המצות: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם: קלי הוא לחם קלוי, וכרמל הוא גרגרי חיטה או שעורה קלויים.
ועל הקלקולים הללו אמר הנביא מלאכי: מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם: (מלאכי א, י)
פיסה כה קטנה גילתה כה רב, ומתוך לא נשמע הן - זהו חיזוק רב משמעות לכך שהלוח המקראי הוא הלוח עליו מבוססים מועדי ה׳, שלעולם יתקיימו ביומם המיועד ולעולם לא יגרמו לחילול שבתות ה׳.
