ביום הכפורים על כל אדם מישראל לענות את נפשו ולהכניעה אל מול בוראו בכדי שיכופר לו: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: חטאי היחיד וחטאי קהל ישראל מתכפרים בדרכם ביום זה ממש, היום היחיד בשנה בו רשאי הכהן הגדול לבוא אל קודש הקדשים וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם.
לעומת יום הכפורים מצוות התשובה היא מצווה שאינה תלוייה בזמן, כל אדם בכל זמן ומקום יכול לשוב אל אלהיו ממעשיו ומדרכו בחרטה אמיתית ובוידוי ככתוב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ׃ ואין קשר בין שתי המצוות הללו, לא נזכרה תשובה ביום הכפורים ולא נזכרה כפרה במצוות התשובה.
החיבור בין שתי המצוות הללו חיבר סביבן הלכות, מצוות ומנהגים רבים אותם מקיפה ההגדרה ׳עשרת ימי תשובה׳, שהוא מועד ארוך בעל מנהגים לא מן התנ״ך. לא זו בלבד שאינם מעוגנים בתורה אלא הם מעבר מפורש על מצוותיה, התרסה גמורה וסכנת נפש.
1. את ׳עשרת ימי התשובה׳ מתחילים אחינו בערבו של יום חג ושמחה ׳יום זכרון תרועה׳ שהפך בהלכה ל׳ראש השנה׳. המנהג כולל תעניות־נפש, סליחות ובכיות בקהל עם בעיר קדשנו ובבמות (בתי כנסת) ברחבי ארץ הקודש. אך ׳יום זכרון תרועה׳ אינו ראש השנה, אלא זכרון ליום בו בחר אלהינו באבינו אברהם ואמר לו ״לך לך״, ככתוב בספר היובלים באריכות. אז החלה הרעות - וממנה המילה תרועה ולא ההרעה בשופר שכלל לא צוותה. (קראו על כך כאן)
נזכור, שהתענית והעצב אסורים בימי מקרא קודש; הלא כשעזרא ע״ה קרא בתורה ביום תרועה כל העם בכה, והלויים עצרו זאת: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (נחמיה ח, ט-יא) כלומר ישנה הוראה מפורשת במקרא לשמוח, ואיסור להתעצב ביום הזה ממש.
2. שבת שוּבה היא השבת שבתוך עשרת הימים שבין יום זכרון תרועה ליום הכפורים - אותה מחללים בתפילות מיוחדות וזעקות־שבר המעוררות את הלב לחרטה ועצב, ההיפך מ - וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: (ישעיהו נח, יג)
3. ״ארוחה מפסקת״ - ארוחה דשנה ואבוסה המנוגדת להכנת הלב לתענית וגם לכתובים: בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים: לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים: (דניאל י, ב-ג)
4. זביחת תרנגול כפרות או תשלום כופר למנהלי הטקס - מלבד שאין זכר למנהג האלילים הזה או להיתר להתעלל בנפש חיה, זהו מעבר חמור על האיסור לזבוח בכל מקום אחר מבית המקדש: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהֹוָה: (דברים יב, יא)
5. בקהילות מסויימות מלקים את המתענים 39 מלקות, וזוהי הגדרת ׳התגודדות׳ פציעת הגוף בזמן אבל, מנהג עובדי אלילים: לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת׃ (דברים יד, א)
6. מנהג התרת נדרים - הנדר הוא הבטחה שמותנית במעשה מול ה׳ בלבד: אם ה׳ יעשה עבורי דבר א׳ - אעשה אני דבר ב׳, כך בכל תאורי הנדרים בתנ״ך. וכתוב: כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ: (דברים כג, כב-כד), אך ה׳מעמד התרת הנדרים׳, מעמד ציבורי בו הקהילה או הרב התורן מתירים את נדרי איש או אישה, ובו מי שהותרו נדריו מודיע בקול רם שכל נדר שידור בשנים הבאות בטל ומבוטל! על כך כתוב: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: (וידבר טו, ל)
אלו רק חלק מן המנהגים המקולקלים של עשרת ימי חטאים גדולים ומסוכנים.
החטאים הנובעים מקיום המנהכ
האחת, המקבל מצוות והלכות מבני אדם כמוהו כעושה לו אלהים אחרים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: (דברים ה, ז), השנייה, עובר על המצווה: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ: (דברים ד, ב), והשלישית, עובד עבודה זרה כאשר הוא מקיים מנהגי גויים לא יבואו בקהל ה׳ ואנו מוזהרים: וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ׃
כשאיש ישראל נוהג מקיים במנהגים שאינם מן התורה, עליו לברר מנין מקורם, ולרוב ימצא שהגיעו מחוקות הגויים, איש איש ואלהיו. שלא יטעה הטועה אחר המילה ׳מסורת׳, ו׳מנהגים מבית אבא׳, באשר אם המנהג אינו מוזכר בתנ״ך - אסור הוא על ישראל. בעינינו אנו רואים כיצד עדוֹת שונות בישראל נוהגות במנהגים שונים ותפילות שונות, ואין האחדה כלל, וקח דוגמה מן התלמודים, כי רבים וידועים ההבדלים בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ווזה עצמו הוכחה שלא ניתנה תורה שבע״פ בסיני.
מבחן התוצאה, אם גמול ואם העונש, עומד אך ורק מול התורה הכתובה: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה: (דברים כח, נח)
מי יתן ויקוימו במהרה דברי ישעיהו הנביא: וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה: וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ: (כט, יח-יט)