לא אבה - מאן

נשים לב לשתי מילות הסרוב (וסרב אינה מילה בלשון הקודש) שבתנ״ך - ׳מאן׳ ו׳לא אבה׳, שההבדל בינהן הוא המניע לחוסר הרצון או חוסר היכולת לעשות דבר־מה.

מאן - סרב בעבור טענות שכליות

• וַיָּקֻמוּ כׇל בָּנָיו וְכׇל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (בראשית לז, לה) כי שמר את הדבר, את חלומות יוסף שטרם התגשמו, וסרב להאמין משכלו ולא מנפשו.

• וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: (בראשית לט, ח) יוסף שהיה צדיק וחכם וידע כאבותיו את מצוות ה׳ ואת אחרית הנואף והנואפת, וירא מהעונש, מהיכרת נפשו.

• וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: (בראשית מח, יט) יעקב אשר ראה וידע ברוח הנבואה את קורות אפרים, שבנבואות הוא שמה של ממלכת ישראל, שגלו ונטמעו בגויים, וממלכת ויהודה לא כך.

• וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו: (וידבר כ, כא) - כדבר שירת הים אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם ממעשה ה׳ במצרים, וחששו לגבולם ולא זכרו אחוות אחים.

לא אבה - סרב כי אין הנפש חפצה בדבר

• וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: (יהושע כד, י) ה׳ יתברך ויתעלה לעולמי עולמים מגלה שהיה זה כי אם רצון נפשו, באהבתו את אבותינו ואותנו.

• וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם: (ויקרא כו, כא) אם יאמר ישראל שכל מכותיו הניחתות עליו מקרה הן, על אף ששכלו אומר לו שעליו לשמוע בקול ה׳, נפשו לא חפצה להבין.

• וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (דברים א, כו) אלו המסרבים לעלות לארץ לאחר שהתרים אותה הוציאו דיבתה רעה, הם חששו לחייהם מטענות השכל בדבר הענקים בה, ולא האמינו בכח ה׳ על אף הפלאות שראו במצרים ובמדבר!

• לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כׇל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד: (משלי ו, לה) ה׳ יתברך - לא ניתן לשחדו בדבר ולא תושפע נפשו בדבר, אלא במשפט ובצדק יפעל פעולתו.

• וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם: (שמואל ב יב, יז) המלך דוד ע״ה ידע שלא תעזור תפילתו למען בנו, וכי מות תינוקו מבת-שבע עונש הוא בדבר אוריה החתי. ועל אף שידע במשפט שכלו שגזרה גמורה היא, נפשו גברה עליו, ומרוב צערו על בנו צם ועוד קיווה שיחננו ה׳.

ההבדלים מלמדים על מניעיו הפנימיים של המסרב, וחושפים עומק בתאור המקרה המסופר, ובאשר אין מילות סרוב נוספות למדנו שישנם רק שני מניעים לסירוב, וכאשר נסרב נשאל את עצמנו מהו המקור - האם מטענת השכל והגיונו שמא הנפש אינה חפצה, ומה נכון לעשות. מן ההבדלים גם הוכח מקורו העליון של ספר הספרים - מי יכול היה לגלות לקורא את המניע האמיתי של הדמות המסרבת? רק אלהינו ית׳ הרואה ללב, אשר נפח באפנו נשמת חיים, ככתוב: נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן: (משלי כ, כז)