בסוף שירת הים באים הפסוקים: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: מנקודה זו ממשיך הסיפור ומתאר את המשך מסעם של בני ישראל: וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: (שמות טו)
והנה מצאנו מקטע ממגילת ספר שמות (4Q365) המשמר נוסח קדום באלף שנים לנוסח המסורה, שמבוסס על ׳כתב יד לנינגרד׳ מהמאה העשירית לספירה הכללית. במגילה ישנו זכר לפסוקים אחרים מהשירה שבתורה:
ושוב נגלתה חבלת אנשי המסורה בתורה, וכתמיד בהתאמה למצוות ההלכה: ׳קול באשה ערווה׳. מקור ההלכה הוא בשני אזכורים מהאמורא שמואל שקול נשים עוררוֹ עד כדי שהיה חייב להשתיקן. ההלכה מבוססת על שתי טעויות:
בתלמוד הבבלי: ״אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר "כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיה״ש ב, יד)
ובתלמוד הירושלמי: ״שמואל אמר: קול באשה ערוה, מה טעם? "והיה מקול זנותה ותחנף הארץ" (ירמיהו ג, ט). במקרה זה לשמואל בעיה בהבנת הנקרא, הזנות המדוברת היא עבודת אלילים שעבדו בממלכת יהודה, ולא קול אישה בזנותה או קול נשי סתם.
יצרו של שמואל יצר הלכת שקר שהביאה לדיכוי מחצית מקהל ה׳, שנאכף באכזריות-מה על ידי המחצית השנייה בהנהגת רבניה.