לוח השנה המקראי | הלוח הכהני 

בצאת ישראל ממצרים, מספר ימים לפני הכאת כל בכוריהם, הודיע ה׳ לעמו על החודש הראשון לחדשי השנה: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשֹׁון הוּא לָכֶם לְחדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃ (שמות יב, כ), הוא חודש באביב: שָׁמֹור אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הֹוצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָילָה׃ (דברים טז, א). האביב נקבע לפי מהלך השמש, ביום בו היא מקיפה את קו המשווה. יום השויון האביבי הוא יום קבוע וידוע בו היום והלילה שוים. ונאמר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים כי למרבית העמים החודש השביעי, הוא תחילת הסתו, הוא הראשון לשנה. תחילת השנה בחודש האביב מסמלת פריחה והתחדשות של הטבע, לעומת התבלות, קמילה ומוות שבלוח הירחי - שמשי, שחדשו הראשון ׳תשרי׳ ניתן על שם החודש הראשון הבבלי TASRITU שמשמעו ראשית, התחלה, ואינו שם עברי ככל שמות החדשים הנהוגים כיום. 

בחודש הראשון הוציאנו ה׳ ממצרים, בו הוקם המשכן, בו נכנסנו ארצה, בו המלך חזקיהו פתח דלתות בית ה׳, בו יסוד המעלה מבבל, בו החלו העולים לקדש את בית ה׳, ובו אחשוורוש הפיל הפור.

על שמות החדשים:

לחדשי השנה המקוריים שבלוח המקראי אין שמות, רק מספרים, אך ניתן לראות שעוד בזמן מלכותו של שלמה, ואולי עקב הברית שכרת עם חירם מלך צידון בן כנען, חדרו שמות חדשים כנעניים לשימוש אם כי לא נמשך השימוש בהם עד לימינו: בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי” (שם ו, א) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו” (מלכים א ו, לח)
בספרים שנכתבו בתקופת גלות ישראל בבלה בולט תהליך חדירת שמות החדשים הבבלים לישראל: הָיָה דְבַר ה’ אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו” (זכריה ז, א); וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” (א, א) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת” (אסתר ב, טז) החודש הבבלי מוזכר תמיד לצד מספר החודש הישראלי. במגילת אסתר, שנכתבה לאחר שיבת ציון, נמצא מספר אזכורים גדול יותר לשמות חדשים בבליים, והדבר קשור לאורך הגלות. ככל שעם ישראל שוהה יותר זמן בין עם אחר כך גדלה השפעתו של עם זה על דרכי ומנהגי ישראל, הנה גם בארצנו משתמשים בלוח הנוצרי, כרוב הגויים.
 

מאחר וביום הרביעי לבריאה נתן ה׳ את המאורות ברקיע השמים, עם תחילת תנועתן התחיל הזמן על פני הארץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: (בראשית א, יד). ומהו האור ביום הראשון לבריאה, במאמר יְהִי אוֹר ביום האחד? במשך שבעת ימי הבריאה שימש האור הגדול שהאיר מעל הבריאה כולה: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: (ישעיהו ל, כו)

שמואל הנביא ודוד המלך סידרו מחלקות לשרות המלך,ֿ מחלקה אחת לכל חודש מחדשי השנה: הַמְשָׁרְתִים אֶת הַמֶּלֶךְ לְכֹל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיֹּצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הַמַּחֲלֹקֶת הָאַחַת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף: עַל הַמַּחֲלֹקֶת הָרִאשׁוֹנָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן יָשׇׁבְעָם בֶּן זַבְדִּיאֵל וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף: וכך כתובים שמות כל ראשי המשמרות לכל חודש עד לחודש האחרון: הַשְּׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר הַחֹדֶשׁ חֶלְדַּי הַנְּטוֹפָתִי לְעָתְנִיאֵל וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף:  (דברי הימים א כד), וזהו החודש האחרון.

גם לשלמה בן דוד היו ניצבים לכלכל אותו ואת ביתו: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל אחד לְכַלְכֵּל: (מלכים א׳ ד, ז) ולאחריו רשימת 12 הנציבים.
חדשי השנה הם כמספר שבטי ישראל, ובכל התנ״ך לא נמצא חודש 13, או חודש אדר ב׳, או ׳עיבור שנה׳.

משך יֶרַח הוא שלושים ימים, כנלמד מהתורה על ​ימי הבכי והאבל המונים שלושים יום, כך כתוב פעמיים: וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (במדבר כ, כט); וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם: (דברים לד, ח) ובמקום אחד מתגלה ששלושים יום הנם ירח ימים: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים: (דברים כא, יג) ודברי התורה מפרשים היטב זה את זה והם הוכחה לדברינו.
התורה מעידה שחודש בן 30 ימים בעוד מקומות:

• חמישה חדשים במבול: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: (בראשית ז, כד)

• לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם: (וידבר יא, יט-כ)

 יָרֵחַ אינו מקיים חודש. על אף הדמיון באותיות המילים יֶרַח ויָרֵחַ, הזמן החשוב מכל מבדיל בינהם, כי ארכו של חודש ירחי הוא 29.5 ימים בממוצע, כלומר לעתים פחות ולעתים יותר, והאומנם יתכן לוח שנה נאמן ומדוייק כאשר אורך החדשים אינו קבוע?

ימי תחילת עונות השנה מוזכרים בסיפור המבול כנקודות זמן משמעותיות: תחילת השנה: בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: (בראשית ח, יג), תחילת הרבעון הרביעי: בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים: (בראשית ח, ה),
והנה מקרא קודש זכרון תרועה ניתן לנו בראשית החודש השביעי: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: ( ויקרא כג, כד)

ממצוות זבח הפסח נלמדת חשיבות היום בשבוע: בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכל חֻקֹּתָיו וּכְכל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ: (וידבר ט, ג) לאחר שניתן התאריך, עוד הוסיף ואמר ׳במועדו׳ - הוא היום המיועד לו. התורה מצווה את ישראל לקיים מועדים בימיהם הקבועים, כל מועד ביומו גם כאן: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָֹה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָֹה: (ויקרא כג, לז-לח) ומהוראה זו למדים שכל מועד נחוג ביומו מלבד השבתות המקודשות בנפרד: וְהִשְׁבַּתִּי כל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ: (הושע ב, יג) 

מן הפסוקים הבאים נלמדים מספר עקרונות חשובים: האחד, שהמועדים והשבתות מתקיימים בנפרד זה מזה, השני, שהכהנים הם העוסקים בשמירת השמן בקודש, השלישי, שהמצווה אינה בת חלוף ולא תשתנה:
משמרת הזמן נשמרת על ידי עבודת הקרבנות בבית המקדש ביד הכהנים: וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשְׁפֹּט בְּמִשְׁפָּטַי ושְׁפְּטֻהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: (יחזקאל מד, כד) עליהם העבודה תמיד ולא על ידי רבנים או תלמידי-חכמים: וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהוָה לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה: (דברי הימים א כג, לא). והנהבתקופת המלך חזקיהו לא היתה תורת הבעל פה, אלא קיימו את התורה הכתובה: וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן רְכוּשׁוֹ לָעֹלוֹת לְעֹלוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהוָה: (דברי הימים ב לא, ג), ולא ישתנה, כדברי שלמה המלך, לעולם זאת על ישראל: הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל: (דברי הימים ב ב, ג) גם באחרית הימים בעבודת בית מקדש האחרון: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל: (יחזקאל מה, יז)


ואין קביעת המועדים נתונה לאדם כדברי עקיבא: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אַתֶּם בין בזמנן בין שלא בזמנן. (אתֶם ולא אֹתָם) ובחוצפת כופרים אין גבול לה דרש על דבריו: הרי הוא (משה ע״ה) אומר אַתֶּם אַתֶּם אַתֶּם ג' פעמים: אַתֶּם אפילו שוגגין אַתֶּם אפילו מזידין אַתֶּם אפילו מוטעין בלשון הזה. (בבלי ראש השנה, כה ע"א).

ימי הביכורים: שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: (דברים טז, ט)
שביתת הארץ מדי 7 שנים כשביתת האדם מדי שבוע: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: (דברים טו, א) ובה גם נשמטים חובות.
בשנת היובל שהיא שבעה שבועות שנים מלבד שמיטה גם משחררים עבדים וחוזר איש אל אחוזתו וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: (ויקרא כה, ח)
וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: (יהושע ו, ד)
קצרה היריעה מלהביא את כל אזכורי השבעה הידועים והרבים בתנ״ך, רק נשאל כיצד נעלם השבע מן הלוח השמשי-ירחי? איך הושכחו עוד שתי ספירות ביכורים - בין חיטה לתירוש ובין תירוש ליצהר, בין שתיהן מפרידים 49 ימים על פי מגילות המועדים, משמרות הכהונה ומגילת המקדש, וכיצד הושכחו ספירת השמיטות, שהרי כיום השמירה היא על פי השערה וברשות, והושכחו היובלים?

איך נדע כי לירח אין קשר לתחילת החודשים, ולא לאורו הם נמנים?
ביום הרביעי לבריאה כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: (בראשית א, יד). המאורות נהיו למועדים וימים ושנים, אך לא לחדשים! לו היה הירח קובע את החדשים, היינו מוצאים רמז לכך בפסוקנו. 

גם מנהג ׳קידוש הלבנה׳ או ׳ברכת הלבנה׳ אינם מן התורה, והם מוזכרים לראשונה בתלמודים, שם הונהגה ברכת הלבנה כברכת שבח לה׳ שחוברה לה יחדיו לקביעת החדשים על פי ראיית הירח והעברת תפקיד הכהנים האמונים על שמירת הזמן המקודש להגמוניה הרבנית החדשה.

ברכת וקידוש הלבנה עוגנו בספרי הלכות וסידורים לאורך השנים עד שאזכור בקבלה, בספר הזוהר (כי תשא) חשף את מהותו האלילית של המהלך: ׳כלה שמתקדשת׳ ולכן משתמשים בשם הנקבי לירח ׳לבנה׳ ולא ׳ירח׳, שמה הזכרי. לבסוף עוגנה הברכה בהלכות ׳שולחן ערוך׳ ליוסף קארו שהשתבשו לעבודת כוכבים מעשית, פנייה ישירה ללבנה ובקשות ממנה. וכל אלו הם עבודה זרה לעבודת אלהי ישראל בורא המאורות, ועל אלו אנו מוזהרים: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט) בימי קדם וגם היום, עובדים העמים אחד משני אלילים ראשיים, הבעל ועשתורת, המסמלים את עבודת השמש (כבנצרות) והירח (באיסלם), ויש העובדים את שניהם.