ושָלמה השנה שלוש מאות וששים וארבעה יום:
לוח השנה בספר חנוך ניתן ״למען יחשב האדם את העתים ומנה את השנים ואת הירחים ואת הימים ואת השעות ואת השינויים ואת ההתחלות ואת הקצים״. והנה מצאנו שאת השנים והירחים והימים בבית המקדש חישבו ושמרו על פי אותו הלוח שבספר חנוך הזהה ללוח ספר היובלים. הלוח משתקף בכל מגילות המועדים וסדרי הכהונה שנמצאו בגנזך בית המקדש, מגילות יחידאיות שמקור להן בספרי התנ״ך.
התגלוֹת לוח השנה לפיו פעלו הכהנים אמור צריך להחליף מיד את כל שיטות חישוב הזמנים בישראל, אך לדאבון הלב איגנסיה וסינגוגה ניצבות לכסות על האמת פן תוודע משני צידי המיתראס. באקדמיה הרחוקה מקודש כמערב ממזרח, מייחסים את ספר חנוך וספר היובלים למחברים אלמונים שכתבו בדיעבד, וביהדות הממוסדת לפלגיה מתרחקים מכל ממצא הנוגד את צווי ההלכה.
וכה לוח חנוך: השנה מתחילה באביב, והיא בת 364 ימים המתחלקים ל- 52 שבתות. כל אחת מארבע עונות השנה מונה 91 ימים, שהם שלושה חדשים בני 30 יום כל אחד, ועוד יום פגוש הנקרא גם ׳אות׳, בין עונה לעונה.
תאריכי שבתות לוח חנוך זהים לתאריכי השבתות במגילת ׳מקצת מעשי התורה ששלחו הכהנים עוזבי המקדש אל הנשארים. במגילה נשמרו בשלמותן שבתות הרבעון השני: ״בארבעה ברביעי שבת [4.4] בעשתי עשר בו שבת [11.4] בשמונה עשר בו שבת [18.4] בעשרים וחמישה בו שבת [25.4] בשנים בחמישי שבת [2.5] בשלושה בו מועד היין אחר השבת [3.5] יום א׳ בתשעה בו שבת [9.3] בשש עשר בו שבת [16.3] בעשרים ושלושה בו שבת [23.3] בשלושים בו שבת [30.3] בשבעה בששי שבת [7.6[ בארבעה עשר בו שבת [14.6] בעשרים ואחד בו שבת ]21.6] בעשרים ושנים בו מועד השמן אחר השבת [22.6] יום א׳ אחריו קרבן העצים [23.6] בעשרים ושמונה בו שבת [28.6].
ספר היובלים ומועדי ישראל
מאז שהדיחה ההגמוניה המתיוונת את כהני ה' מהמקדש ועד ימינו, הלוח ההלכתי[1] נשמר בקנאות. זוהי אחת הסיבות לכך שמגילות מדבר יהודה מעולם לא זוהו בפומבי עם גנזך בית המקדש, חרף העובדה שהממצאים מדברים בעד עצמם: בגנזך נמצאו העתקות רבות של כתבים יחידאים הנזכרים בתנ״ך, כגון כתב תבנית המקדש שניתן לדוד, סדרי טהרה ועבודה במקדש, רשומות ארוכות שנים של מועדים ומחלקות כהנים ופקודתם[2], מגילת משפט המלוכה לשמואל, מגילת משפטי המלחמה - כולן כתובות בעברית, בארמית מקראית, ובכתב העברי הקדום דעץ[3], במרביתן מערכת סימנים אחידה המזוהה עם סופרים[4].
לכל המגילות משותף לוח שנה בן 364 ימים המתחיל באביב, לוח שמשקף את החוקיות השביעונית של הזמן המיוצגת על ידי מנורת המקדש. השנה מכילה 52 שבועות ב-12 חודשים, המתחלקים לארבע עונות בנות 13 שבועות כל אחת, וכן שמיטות ויובלים. חשיבות המספר שבע מתבטאת בקביעות מועדי החגים בימי השבוע: ראש השנה (1.1) חל תמיד ברביעי, יום בריאת המאורות ותחילת הזמן עבור האדם; זבח הפסח (14.1) חל תמיד בשלישי, יום יציאת מצרים: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: (שמות יב, נא), ויום הכיפורים (10.7) חל תמיד ביום הששי: כִּי כׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ: (ויקרא כג, כט). בלוח זה, מקראי הקודש לעולם אינם חופפים את קדושת השבת.
מציאתם בין כתבי הגנזך ובעותקים רבים [5], מבטלת את היותם ׳אפוקריפה׳[6] ומערערת כל טענה שמצמצמת אותם לתופעה ספרותית מאוחרת. עדותם הפנימית מתאששת ברוב הדר: חנוך בן ירד כתב את ספרו ״ועתה בני שימו מחשבה זאת על לבכם ושמעתם לדברי חנוך אביכם כי מפי ה׳ אני דובר אליכם״, ואת ספר היובלים כתב משה ע״ה: ״זה דבר מחלקות העתים לתורה ולתעודה ולמעשה השנים ולשבועי יובליהם בכל שני העולם, אשר דבר מלאך ה׳ אל משה בהר סיני בעלותו לקחת את לוחות האבן התורה והמצווה, בדבר ה׳ כדברו אליו עָלֵה אל ראש ההר״.
זהות תאריכי ספר היובלים ומגילות המועדים לתאריכי לוח חנוך באה לידי ביטוי בימי התאריכים, לדוגמה התאריך 14.1 תמיד יחול ביום ג׳ בכל הלוחות.
הערות
[1] ההגמוניה הפרושית החדשה ייבאה את הלוח הירחי-שמשי מבבל, על הכרח ראיית הירח לקביעת חדשיו, על שמות חדשיו כשמות אליליו ועל העיבור הזר והמוזר על אף האזהרה: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט)
[2] בהתאמה לסדר מחלקות הכהונה שחילקו דוד המלך וצדוק הכהן, דברי הימים א פרק כד.
[3] דעץ או פלאו, הכתב המקודש שנתן בו ה׳ את התורה, הוחלף בכתב הארמי/אשורי שהיה מוכר וידוע לשבי בבל בכוונה ורצון בימי שיבת ציון על ידי עזרא וחכמי הדור ההוא. בכך הרחיקו את היהודים מן הפירושים והנוסחאות שהוסיפו השומרונים לכתבי התורה שבידיהם. מזו הסיבה יש לבטל מכל וכל את דברי החופאים נסתרות על צורת הכתב הארמי, כי איננו עברי, והבן.
[4] לשכות סופרים היו גם היו בבית המקדש: וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יְהוָה בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן: (ירמיהו לו, י)
[6] וכה מספר עותקי מגילות התנ״ך: 24 עותקי בראשית, 18 שמות, 18 ויקרא, 11 במדבר, 26 דברים, 4 שמואל, 36 תהלות, 6 איוב, 21 ישעיהו, 8 דניאל, 6 ירמיהו, 6 יחזקאל, 10 משנים עשר הנביאים, 25 חנוך, 21 ספר היובלים, 10 ספר הענקים.
[7] ספרים שכתבו מייסדי הנצרות כדי למלא את החלל שבין חתימת התנ״ך ועד כתיבת האון-גליון.