השירה שבספר דברים לב׳ היא כתב עדות בעל משמעות גדולה לכל דורות ישראל. עניינה הוא הודעת 2 אמיתות לישראל: האחת - ה׳ מודיע שיסתיר פניו מהעם לכשיעזבוהו ויחטאו, והשניה - מבטיחה שה׳ יעמוד לצדנו בעת צרה, גם אם לא מגיע לנו.
הסתר הפנים בא לידי ביטוי בביטול התקשורת עִם העם - ה׳ לא ישלח נביאיו, לא יהיה בית מקדש שבו כהניו ישאלו באורים ותומים, וגם לא יעשו ניסים גלויים כמו בימים ראשונים, רק מרחוק ישגיח ויראה... סיבת ההסתר היא אי קיום הברית שנכרתה שלוש פעמים בין ישראל לה׳, בה התחייבו לשמוע בקולו ולעשות כדבריו ובעיקר - לא לעבוד לאלהים אחרים, כפי שהזהיר באזהרות כה רבות. החטאים וההסתר כתובים בתורה בכדי שישמשו עדות לישראל לדעת כי כן יהיה אם יבגדו בו, אך יותר מכך, השירה מבטיחה לישראל כי באחרית, בה יקומו צרינו להשמידנו ואנחנו חלושים ומעטים, יבוא הגילוי - יקוּם ה׳ לעזרתנו ויקוֹם בצריו, לא יטוש ה׳ את עמו ואת נחלתו לא יעזוב.
דברי ההקדמה לשירה:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:
כאן מתחילים דברי משה הקוראים לשימת לב כללית של הבריאה, מהארץ ועד השמים, משום ששירת האזינו אינה מתייחסת רק לישראל. יש לגויים לקח חשוב ללמוד ממנה ולהשמר לנפשם מלהרע לישראל.
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי לרחוק אומרים האזן לקרוב שמע, לכן משה דיבר עם השמים בנוכח ואל הארץ בנסתר, כי לרוב מעלת הדברים, קרובים הם אל השמים ונעלים מן הארץ, ומשה אינו הופך פניו מן השמים לדבר עם האדמה פנים אל פנים אלא מצווה לה בנסתר שתשמע גם היא את דבריו. השמים והארץ עדות הם להפרע מישראל אם יחטאו (ועצר את השמים). עדות היא צפייה במתרחש, וגם אחריות על ביצוע העונש: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה (דברים יז, ז), ולכן נאמר בקללה: וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל׃ (דברים כח, כג)
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי מטר חזק מטל, ושעירים חזקים מרביבים, ומשה ע״ה אומר: פעם יערף כמטר לקחי כי איסרכם בשבט פי בשירה זו, ופעם תזל כטל אמרתי, כמו שברכם ב׳וזאת הברכה׳ (חיים צבי לרנר)
לקחי - תורת משה שאחריה ימשך לב האדם לעשות מצוותיה ׳כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו׳ (משלי ד,ב) ]. פרוש מילולי למילה לקחי הוא המסקנות שתיקח מדברי. המלב״ים[1] מבדיל בין לקח לתורה: ״לקח מציין הלימודים שקיבל הלומק מאחרים בקבלה, תורה תכלול גם את התורה שלומד האדם מעצמו, מכוח בינתו״ (מספרו יאיר אור).
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב כמו גשם המגיע אל הארץ ומרווהָ הדברים יקלטו בישראל. אם תקבלו תוכחתי, היא תרווכם כגשם. המטר הוא מין, שעירים ורביבים הם סוגי מטר, וטבע המים להתפשט אל כל מקום.
כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ הקריאה בשם האל חשובה לאין שעור, שלושת אבותינו בנו מזבחות וקראו בשמו בכוונה לפרסם מענשיו שהם עדות ליכלתו. השמים והארץ שבהם ניכרת גדולת ה׳ הם הסיבה שבגללה ראוי לשמוע דבריו ולהטות אליהם אוזן, וזה כי משה מכריז על מידותיו יתברך בפסוק הבא לומר ׳הבו לה׳ כבוד והטו אזן לדברי׳.
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט - ה׳ הוא צורנו, כל פעולתו שלמה ולא חלוקה להיות פעם כך ופעם כך, ולעומת מומם של בניו הוא חף מכל מום וזהו גדר השלמות. כל מעשה יביא במשפט צדק, כי הוא הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא ה׳ בפעולותיו מנהיג ומסבב ההגעה אל היושר והאמת ואינו מנהיג ומסבב מה שיהיה בו עול כי אף על פי שנברא האדם עם כלים שיובילוהו לחטוא, ה׳ לא פעל עוול בזה. אותם הכלים אשר ברא באדם מיישירים בעצמוּת אל קניין השלמות והיושר והאמת. דברי השבח לישרו של ה׳ נאמרו כי השירה מדברת על גמול, והגמול בא במשפט ולא מנקמנות, והכל תלוי בישראל.
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל לעומת הצור תמים וחסר מום, הם שחתו לעצמם וזה מומם. לא בניו -פרושו בנים שאנם ראויים להקרא בניו כי לא יכבדו אביהם. וזו טענת ישראל בימי הרעה, שהם מכחישים ואומרים שמומם לא להם – ומטרת השירה היא לבטל מחשבתם זו של דור עקש ופתלתול לעומת צדיק וישר ה׳.
הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם התגמלו בעבודת אלהים אחרים? למה תשיבו רעה? הרי ה׳ עשה את ישראל כפי שאמר עַם זוּ יצרְתִי לִי, והיה ראוי שישראל ילכו בדרכו וישמרו מצוותיו, אך העם נבל במחשבה ולא חכם במעשה.
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קֹּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ הוא מוציאך מבית עבדים אשר תקנך להיות עם והכינך לקבל התיקון ולהביאך לגבול השלמות.
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר כאן ניתן ביטוי ישיר לחשיבות ההיסטוריה בתודעה – תורת ישראל והבנתה תלויים בהבנת ההסטוריה, שמקבלת מעמד דתי - חובה ללמוד אותה וצריך לספר אותה באופן נכון. אין לכלול את העבר יחד, ימים ושנים, אלא צריך לתת זכרון וחקירה לכל תקופת ימים בנפרד בכדי שתובן ההסטוריה לאשורה. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ הנביא והמנהיג נקראים אב: וַישִׂימֵנִי אַב לְפַרְעֹה (בר׳ מה, ח) השופטים וחכמים יאמרו לך מה נפלאות עשה ה׳ לישראל. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כשה׳ חילק את הארץ לאומות מגזע אחד לענפים רבים בזמן מגדל בבל, חילקם לשבעים כמספר היוצאים למצרים להראות שישראל חשובים כמו כל הגויים כולם, והם ישמרו נחלתם שקבלו כמו וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה (משלי טו,כה). ה׳ לא יתן לכל גוי להשיג אף גבול שהציב כפי שלא נתן לישראל להשיג גבול אדום, מואב ועמון. כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ כי ישראל הם חלקו של ה׳, המיועדים לשכון בחבל נחלתו. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן השירה מדלגת על יציאת מצרים כאילו לומר שאינה העיקר, אלא לקיחת ה׳ את ישראל לו לעם – הברית - היא העיקר. הקשר בין ה׳ לישראל מתחיל במדבר שממה אשר אין מים, ובו דאג לכל מחסורו. יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ ה׳ היה סביבו או שסובבו מדרכיו הישנות, ויבוננהו – אם משורש ב.י.ן ישנן 2 אפשרויות: א. לשון הפרשה והבדלה כמו ביני ובינך, ב. שהכניס בו בינה והבנה. הצעה: יְכּוֹנְנֵהוּ שכוננהו והכינו להיות לו לעם (בהעתקה ב׳ וכ׳ דומות). וכל פרוש כאן קרה במציאות: קבלת התורה, הבדלות מהגויים, וכינון האומה- ונקבל שלשתם. ונצירה היא שמירת דבר היותר חשוב, ובדרך כלל נצירה היא לעת מסויימת. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף כנשר החג מעל קינו שיעיר את שוכני הקן במעופו ויגן מלמעלה בכל עת, ישראל משולים לגוזל שאינו חזק לעוף לבד. יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ פרישת הכנף היא ההגנה הקרובה, וכנשר הנושא את גוזליו על כנפו ואינו דואג מצפור טרף אחרת שתעוף מעליו ותיקח גוזליו. ה׳ לקח את ישראל כגוזל קטן והפכו לעם מפואר. זה צריך להיות הבסיס של הזכרון ההסטורי של עם ישראל. יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוֹ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר ה׳ הראה לישראל כי הוא לבדו מושל השמים והארץ בכדי לבטל את מחשבת עובדי האלילים שמצרים אחזו בה, שהיא עבודה בשיתוף (סינקריטיזם), מקיימת אל בורא לצד כוחות נוספים אליהם האציל כוחו חלילה. יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהֽוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ההליכה על כל דבר היא רכיבה, ובמֹתי ארץ אלו המקומות הגבוהים והמשובחים - מעלת עמו של ה׳ לקבל חבל ארץ משובח רב תבואות ומשמין החי בה. חסדי ה׳ באו מתוך קשר לניגוד בין המדבר בו מצאוֹ שם נוהל בניסים גלויים. שׁדה - ליחיד שׁדי - לכלל השדות: כֹּל חַיְתֹו שָׂדָי אֵתָיוּ לֶאֱכֹל כׇּל חַיְתֹו בַּיָּעַר (ישעיהו נו,ט) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר מהמובחר שבחיות הטהורות ובתוצרתן, וחלב כליות מובחר הוא משל לחיטה המפיקה הרבה קמח. ואת מיץ הענב תשתה עד חמרמרות – שכרון. וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ אך בגלל השפע והשומן ישראל בועט ונוטש אלוהים עשהו ותורתו כי נעשה סכל ובלתי מבין, ובנטישה זו ישראל ביזו צורם. אין זו רק רשעות אלא גם טפשות וחוסר הכרת טובה, שאחרי ששמנת ממתנות ה׳ קראת לו נבל. יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ הבגידה באה לידי ביטוי בעבודה זרה, באלהים ללא כח ואמונה ללא רציונל. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם יזבחו אל אלהים שלא הכירו ושלא יענום בעת צרה:אלילים שמעולם לא נקראו אלהות עד עתה, לא מדובר באלילים מימים קדמונים. צוּר יְלַדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ נטישת ה׳ ועבודת האלילים הביאום למצב נשייה, שהיא שכחה מוחלטת. וַיַּרְא יְהוָה וַיְּנֹאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו הכעסתו ע״י בניו ובנותיו הביאה לריבו עמם.
מכאן ה׳ הוא הדובר:
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם הסתר הפנים הוא עניין השירה - לראות מה יהיו תוצאות מעשיהם וְרָאִיתָ אֶת אֲחַרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ׃ (שמות לג, כג) וזה נאמר בלשון לעג כמו וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו׃ (בראשית לז, ו)
כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם שהפכו נאמנותם והפנו עורף, בנוח להם התהפכו לרעה ואין אמונתם אמונה - אין להאמין בם כי יבגדו. לא אמון הוא שם תואר ונרדף לדור תהפוכות, בנין אשר בהם יש לא-אמון.
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם עם ישראל הקניא את ה׳ באל שאינו אל, ללא כח להציל. הבל הוא שם נוסף לאלילים, ומידה כנגד מידה ה׳ יביא עליהם עם רשע שנוצר, כמו הכשדים: הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה (ישעיהו כג, יג) וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ: (תהלות עד, יח)
כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים מזעם האל על הגוי, אפילו בשאול לא ימלטו מעונשם. אש הזעם תביא רעב ואסונות בארץ גם מהרי געש.
אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם ויוסיף עוד רעות אם לא ישובו וישלח חציו – שפטי ה׳ הם הרעב, החרב הדבר והחיות - עד שיתמו הרעות. יש כאן גם נחמת מה - החצים והרעות יכלו, וישראל לא יכלו.
מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי יהיו מצוצים ושדופים מרוב רעב, מלחמה ברשפי אש שישרפו עריהם. קטב מרירי - מר לשון מוות כריתות ומיתה מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים (וידבר ה, כד)
וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר כל עולם החי ישמש כלי זעם ביד ה׳ - מהחיות הגדולות הנושכות וטורפות, ועד לקטנות המביאות גרודים, עקיצות וארס.
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה היוצא בחוץ יוצא לחרב, ומי שנשאר בחדר תבואהו אימה ופחד.
גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה איש לא ימלט, גם הצבא וגם האזרחים מכל גיל יפגעו ללא חמלה. בחור הוא מלא און ונבחר לצבא, ובתולה מייצגת חיות ופוריות אצורה.
אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם היה רצון ה׳ לשלחם לפאות הארץ להשביתם מהיות עם ושלא יזכרו עם בני אנוש. הנה כך אמר לעצמו אך לא עשה!
לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת
אגור מלשון תגרה, ה׳ רב עם האויב המכעיס באמרו ידנו רמה, פן יגברו לומר שהם עשו כל הצרות ולא ה׳. ושאלה היא: האם ללא כעס האויב היה ה׳ עושה בישראל כלה?
כאן נקודת ההיפוך הראשונה – החשש מכך שהגויים יחשבו שצרת ישראל היא מעשה ידיהם, גורם לה׳ לעצור כעסו לפני שישראל מגיע לשפל קיצוני ולחזור לשמור על עמו ולהנקם בצרים. השינוי לא מתחולל מחשיבות העם אלא מהמבט האלהי, אם ישראל יפגע מדי יתחלל שמו הגדול. והצרוף של גאוות הגויים ואזלת ידו של ישראל מעורר את רחמי ה׳ על ישראל ואת זעמו על הגויים, ה׳ מתערב, משנה את המציאות ומתגלה בעולם דרך ישראל ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה״. לברית בין ה׳ לישראל יש מחיר כבד.
כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה ישראל אינם מבינים דבר מתוך דבר ואין עצתם עצת חכמה.
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם אם היו חכמים היו משכילים על דבר התורה ואז היו מבינים את רוב הטובות הבאות ממנה באחריתם שלהם.
אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וֽיהוָה הִסְגִּירָם חולשת ישראל אל מול אויביהם היא מעשה ה׳, שנתן את ישראל לגויים בשל מעשיהם ככתוב בפרשת בחקתי.
לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים אבל אלהינו לא כאלהיהם ואויבינו עתידים לתת את הדין.
כִֽי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ גאות האומות שחטאו כסדום ועמורה, מן הדין שלא ישאר מהם זכר כסדום ועמורה.
עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ רוש הוא רעל, וכן מרורות – הוא מנת חלקם וכוסם.
חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר ראש לפתנים שהוא נחש ארסי ואכזר ואין לו רפואה.
הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי זהו סודו של ה׳, כמו היין החתום בכלי עד לעת הצורך ויד לא תגע בו.
לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם לה׳ הנקם ושילומי הרעה לעת תתמוטט רגל הגויים
כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת למוֹ העתידות הרעות שנתנבאו הנביאים על צרי ישראל ימהרו עליהם, ובעתה אחישנה.
משה חוזר להיות הדובר בכדי להסביר את שינוי הגישה:
כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם מרוע הגויים ה׳ יעשה דין לעמו, ויקום מהגויים נקמת עבדיו. כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב באשר ישראל חסר ישע, ואין שבי מהם ואין נעזב לנפשו.
ה׳ חוזר להיות הדובר:
וָאֹמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ ובאמת הדבר נאמר פעמים הרבה: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם׃ (שופטים י,יד) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ היָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ (ירמיהו ב,כח)
אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נִסכָּם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה האלהים המדומים יאכלו את חלב הזבחים שהבאתם ונסכּם? וזה לעג לאלילים שאין רוח באפם כי הבל הם. סתרה היא הסתר זמני ממה שיראים ממנו ולא מחסה שהוא סתר אמת׃
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדי כולם מתבָּלִים וכָּלים חוץ מה׳ והוא משנה את זרם ההסטוריה לטובת ישראל, רגע ינאץ ורגע יעשה נקמה בגוי שעשה כך לישראל.
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל הסיבה להחלצות ה׳ לעזרה מגיעה הפעם מהתעוררות רגשית, כי יראה כי אזלת יד. ה׳ הוא בעל השליטה על החיים ועל המוות, ואין מי שיוכל להציל דבר מידו.
כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכי לְעֹלָם ישנה התחייבות לעזור לישראל תוך שינוי זרם ההסטוריה, אל מול ימי השמים הקימים לעד. כפי שהסתיר פניו מישראל לשעה הריהו עומד וקיים לעד בעתיד לנקום נקמתו מאויביו.
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵם כאשר שנן ברק חרבו כלוחם המחכה למלחמה, וכשהדין עליהם יצא במשפט צדק, יצא להנקם בצריו ולשלם למשנאיו. משנא הוא יותר משונא: שונא הוא מבניין קל, משַׂנֵא הוא מבניין כבד, והמפתעל מפעיל עצמו.
אַשְׁכִיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַ֤ם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב החצים שאשלח ישכרו מרוב דם והחרב תפצע בשר החללים והשבי. ה׳ יפרע מראשי האויב וחשוביו המחליטים על הפְּרעות.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו כדאי לגויים לקבל את ישראל ברינה: הַֽלְלוּ אֶת יְהוָה כׇּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כׇּל הָאֻמִּים (תהלות קיז, א). כי הנקמה קיים תתקיים משני פנים א. כי דם עבדיו השפוך מחכה לנקמה ולא ינקה כי אם בדם שופכו. ב. מצד שיש להפרע ממעשי הצרים ואלו משפטי צדק.
וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ כמו ״אבנים שחקו מים״ עמו יכפר אדמתו ולארץ לא יכופר לדם אשר שֹפך בה כי אם בדם שופכו. ישראל יקום את נקמת דם אבותיו השפוך, ודם הגויים יכפר על הארץ בעבור הדם ששופך בה.
וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
[1] על פרושי המלבי"ם - ולו פרושים נפלאים ועמוקים לספרי הנביאים (1809-1879).
תפיסתו הפרשנית של המלבי"ם הושפעה מהעיקרון שאין כפל עניין במילים שונות ומהניסיון למצוא הבחנות בין מילים נרדפות. ברוח זו הוא חיבר ספרי מילות, בהן כתב את ההבדלים בין הוראת מילים נרדפות, ועמד על משמעותן המדוייקת. לאור הבנתו זו הוא יצא לפרש את ספרי "עד לא קרבתי אל המלאכה היקרה הזאת מלאכת הקדש לפרש ספרי ה' ולבארם, יצאתי תחלה לתור ולדרוש על גדרי השמות והמלות והפעלים אשר באו בספרי הקדש, עד שיתברר לי גדריהם ומהותם בידיעה ברורה"
אלו עקרונות פרושו של המלבי״ם לספרי הנביאים:
״עמודי התווך אשר הפירוש נשען עליהם הם שלשה: (א) לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במילות שונות, לא כפל ענין, לא כפל מאמר, ולא כפל מליצה, לא שני משפטים שענינם אחד, לא שני משלים שהנמשל אחד, ואף לא שתי מילות כפולות; (ב) לא נמצאו במליצות הנביאים ובמאמריהם, הפשוטים או הכפולים, מילות או פעלים שהונחו במקרה מבלתי כונה מיוחדת. כל המילות והשמות והפעלים שמהם הורכב כל מאמר, לא רק שהם מוכרחים לבא במאמר ההוא, כי גם לא היה אפשרי להניח תחתיה מילה אחרת, כי כל מילות המליצה האלהית שקולה במאזני החכמה והדעת, ערוכים ושמורים מנוים וספורים במידת החכמה העליונה, אשר אך היא לבדה תשגיב בכוחה לדבר כן; (ג) לא נמצא במליצות הנביאים קליפה בלא תוך, גויה בלא נשמה, לבוש בלא מתלבש, מאמר ריק מרעיון נשגב, או דבור לא תשכון תבונה בו, כי דברות אלהים חיים כולם אל חי בקרבם, רוח חיים באפם, רוח איום כביר אדיר ונורא״. (מתוך "מבוא המחברת", הקדמה לספר ישעיהו)